60 בנימין הוזמי וחיה עמינדב באבחון חוזר, לפרקים, על מנת להתאים את ההמלצות לטיפול, אופן ההתערבות והתמיכות הנדרשות, באופן מרבי. – מרכיב נוסף, שמחייב התייחסות אבחנה מבדלת ואבחנה כפולה .5 במסגרת האבחון ומשליך על ההגדרה, היא האבחנה המבדלת בין מצבים של מש"ה ומחלות נפש, שביטויים בהתנהלות של הפרט עשוי להיות דומה. אנשים עם מוגבלות שכלית נמצאים בסיכון מוגבר לפתח הפרעות נפשיות שונות הפוגעות באיכות חייהם ומשתקפות לעתים בביטויים שנים של התנהגות מאתגרת. השכיחות של הפרעות נפשיות בקרב 33% אנשים עם מש"ה גבוהה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית לפחות ב- ). כמו כן, ככל שחומרת Roy et al., 1997; Charlot & Beasley, 2013( המוגבלות השכלית עולה, הסיכון להפרעה פסיכיאטרית נלווית עולה גם על רקע הפגיעה המוחית. הקושי באבחון במצבים אלה נובע מתופעת ) נטייה להסביר ולשייך כל תופעה חריגה overshadowing( ההצללה למוגבלות השכלית ולהתעלם מהאפשרות שאדם עם מוגבלות שכלית עשוי להיות גם עם מחלה נפשית. החשיבות בהבחנה זו רבה בעת המלצות על דרכי טיפול ושיקום, שכן, אנשים שהם עם מוגבלות שכלית ומחלת נפש זקוקים להתערבות ולתמיכה שונים באופן מהותי מאלה הניתנים למתמודדי נפש ללא מוגבלות שכלית. האבחנה המבדלת הינה אחד האתגרים הקשים והמורכבים עמם מתמודד צוות האבחון. אבחנה Differential( כזו מתייחסת לשני מצבים – צורך באבחנה מבדלת ) בין מש"ה למחלות נפשיות, ומצב שבו הן מתקיימות יחד diagnosis ). האבחנה חשובה מאד לגבי סוג Comorbidity/Dual diagnosis( הטיפול וסוג התמיכה הנדרשים, והצרכים הטיפוליים שונים במידה רבה לגבי כל אחד משני מצבים אלה. ניתן להבחין בארבעה ממדים בהם קיימת שונות בתמונה הקלינית בין מוגבלות שכלית להפרעה נפשית: התפתחות – התמונה ההתפתחותית הפסיכומוטורית בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית מלמדת על איחור התפתחותי, בעוד בקרב אנשים עם מחלת נפש לא נצפה בהכרח איחור באבני דרך התפתחותיים. התנהגות – בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית ללא הפרעה נפשית, הרגש תואם לגיל ההתפתחותי, נצפית בקרב חלק מהאנשים התנהגות פרסברטיבית והשפה מותאמת לסיטואציה, בעוד שבקרב אנשים עם מחלת נפש עלולות להופיע התנהגויות וטקסים ביזריים, דיבור לא תקשורתי ולא תואם וביטויים רגשיים חריגים. תפקודים קוגניטיביים – התמונה בקרב אנשים עם
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5