144 קרן דרור, ענבר ורטהימר-שינה ונצן אלמוג להתחיל להעביר את הפעילות שהכנתי בבית, אבל הם ממשיכים לספר לי מה קרה בעבודה, ומה התרחש בהוסטלים בהם הם מתגוררים. הדרך נראית לי ארוכה מתמיד, כיצד צועדים בה?" הציטוט מצביע על האופי הייחודי של המפגש עם אנשים עם מש״ה. בעוד העבודה עם אנשים עם מוגבלויותשאינן קוגניטיביות, לגבי ייצוג וסנגור עצמי יכולה להיות מורכבת, עם אנשים עם מש״ה האתגר כפול ומרחב הפעולה אפוף אי ודאות. לעיתים קרובות, תהליך העבודה בקבוצה אינו ברור – מי אחראי על התכנים, המאפשר/ת או הקבוצה? של מי הבחירה, אילו תכנים ייקחו חלק בכל מפגש? זהו תהליך שנרקם באיטיות, צעד אחר צעד, כאשר המאפשר/ת עובר/ת תהליך למידה, התבוננות וקבלה, במקביל לקבוצה עצמה, שמצידה לומדת לקחת אחריות על עצמה. אחת המאפשרות שיתפה אותנו, כי חברי הקבוצה ביקשו ממנה לחגוג פעם בחודש, במסגרת המפגשים, את ימי ההולדת של החברים בקבוצה. היא התלבטה, באומרה: "הרי זו קבוצת סנגור", אך לאחר שיחה בנושא נרקמה ההבנה, כי סנגור יכול לבוא לידי ביטוי בכל תחום ובדרכים מגוונות, וחשוב כי חברי הקבוצה ייקחו אחריות על התכנים שמעניינים אותם, גם אם מדובר בימי הולדת ולא בסוגיה סנגורית כבדת משקל. אחת התכונות, הנדרשות בעבודה עם אנשים עם מש״ה בכלל, ובפרט כדי להיות מאפשר/ת טוב, היא גמישות מחשבתית. המנחה אמנם מתכונן למפגש, אך צריך לאפשר לקבוצה להעלות רעיונות בקצב שלה, להציג נושאים שלא חשב עליהם מראש ולתת מקום לקולם של האנשים. לעיתים, זוהי פעולה לא פשוטה עבור מנחה, ששואל את עצמו: "היכן המקום שלי בליווי הקבוצה מתחיל ומסתיים?", וחושש, כי אם ייתן יותר מקום לאנשים עצמם, הוא לא יצליח להעביר את הפעילות שתוכננה למפגש. חשש זה עלול להביא את הקבוצה להחלטות, אותן לא הייתה מקבלת ללא התערבותו – למשל, לענות רק על מה שהם נשאלים ולא להעלות רעיונות חדשים או נושאים, שהמאפשר/ת לא חשב/ה עליהם. המאפשר/ת עלול/ה להרגיש תקוע במקום, או בקיבעון בהתקדמות הקבוצה, כיוון שכיוון למהלך מסוים ולא פתח צוהר לאפשרויות נוספות העולות מחברי הקבוצה. סיכום ומחשבות להמשך תהליכי סנגור עצמי וחברתי מעודדים את האדם עם מוגבלות שכלית למתוח את גבולות המוכר של מה שהוא חושב או מצפה מעצמו. במובן זה, הסנגור עשוי להוות אמצעי או כלי להעצמת תחושת האדם את עצמו כשלם, שיכול
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5