במלוא מובן המילה: הוא משלב משמעת עם כללי משחק חופשי וכן מהלכים לוגיים עם חשיבה בעלת דמיון פואטי מפותח, אשר אף לרגע לא מאבד את המסגרת. תפקידי הסולן והתזמורת משולבים כאן בשותפות מוזיקלית מלאה, המאפשרת לפסנתרן להפגין נגינה וירטואוזית מבלי לגלוש לריקנות ולתפלות חסרות טעם. שומאן התייחס אל היצירה כאל "פשרה בין סימפוניה, קונצ'רטו וסונטה רחבת־ יריעה". המסגרת המיבנית החיצונית של הפרק הראשון היא של סונטה־אלגרו: מופיעות בו חטיבות התצוגה, הפיתוח והחזרה, אולם בתוכן שומאן נוטל לעצמו חופש יחסי התואם את אופיו המקורי של הפרק, אשר נבנה כפנטזיה, כיאה לרומנטיקן בכל רמ"ח אבריו. המבוא לפרק שייך לפסנתר עם כניסה מרשימה שלו: מעין הצהרת נוכחות וחשיבות, בסידרה של אקורדים כרומטים בירידה, המנוגנים .) פורטהבמיקצב כמו־מנוקד ובעוצמה רבה ( למבוא זה יש חשיבות רבה בהמשך הפרק, והוא הופך למרכיב מרכזי ביותר משום שהוא מופיע מאוחר יותר בחטיבת הפיתוח בצורה מפותחת ומרשימה ביותר וכך גם בתחילת חטיבת החזרה. הנושא הראשון לאחר המבוא, בעל אופי לירי, שירתי מאוד ועתיר הבעה, מוצג בידי התזמורת ומיד אחריו משמיע הפסנתר את גירסתו לנושא זה. כך גם בהמשך הפרק, כאילו אין לו, לפסנתר, סבלנות להמתין לתורו על מנת להציג את גירסתו המפותחת של כל נושא המוצג בידי התזמורת. שיאו של הפרק מופיע בתחילת חטיבת החזרה, בדו־ שיח בין הפסנתר והתזמורת, המודגש בדינמיקה חזקה על האקורדים הגבוהים ביותר. הקדנצה היחידה שכתב שומאן בקונצ'רטו זה, אולי על מנת למנוע אפשרות של אילתור פסנתרני ראוותני לשמו, שאותו תעב, מפתיעה בפשטותה לעומת התפקיד הווירטואוזי של הפסנתר לאורך הפרק. היא נשמעת יותר כחלק מתוך סונטה לפסנתר ובאופייה היא מהווה יותר מעין אתנח הבעתי לירי ולאו דווקא הפגנת וירטואוזיות כמקובל. הפרק (סיומת) ארוכה יחסית המציגה קודהמסתיים ב את תמצית הפרק, ובמהלכה הפסנתר הוא חלק מן התזמורת ללא תפקיד סולני; תפקידו מסתכם כאן בעיקר בליווי ובמתן צבע. - מעידה על אינטרמצוכותרתו של הפרק השני – אופיו: מעין פרק ביניים איטי ורגוע אחרי הפרק הארוך שקדם לו, שיר רומנטי במיבנה של א־ב־א. הפרק נפתח בדו־שיח לירי בין הפסנתר והתזמורת, עם מוטיב בן ארבעה צלילים המבוסס על הנושא הראשון של הפרק הפותח. מוטיב זה מופיע שוב לקראת סוף הפרק ומוביל הישר אל הפרק המסיים, ללא הפסקה ביניהם, כשחטיבת הפיתוח האמצעית לירית ומאופקת יותר ונתונה בצורה בולטת ויוצאת דופן בידי כלי הקשת הנמוכים. פרק הסיום כתוב אף הוא במיבנה סונטה־אלגרו אולם לעומת הפרק הראשון, המבוסס בעיקר על המוטיב מן הנושא העיקרי, בפרק זה נותן שומאן דרור לדמיונו ומציג סידרה של נושאים שונים נפלא פוגטובתצוגה. חטיבת הפיתוח נפתחת ב בכלי הקשת, המתחלף שוב בנושא חדש. הפרק ארוכה ורגועה, כהמשך מבריק קודהמסתיים ב וישיר לחטיבת הפיתוח ובאווירה קלילה יותר לקראת הסיום. הקונצ'רטו לפסנתר מאת שומאן הוא מהפכני בעיקר בשל הנושא הראשון של הפרק הפותח, שהיה אתגר למוזיקאי תקופתו בשל הליריות השופעת שלו, לעומת הקונצ'רטי אשר בדרך כלל נכתבו בעיקר על מנת להפגין את כישוריו הווירטואוזיים של הסולן, ותוך כדי כך הזניחו את תפקיד התזמורת. את השקפת עולמו בנוגע ליחסי סולן־תזמורת הביע המלחין שנים מספר קודם לכתיבת היצירה, באחד המאמרים שלו לעיתון המוזיקלי שאותו יסד וערך: "וכך עלינו להמתין להופעתו של הגאון שיראה לנו דרך חדשה ומבריקה יותר, כיצד התזמורת והפסנתר יכולים להשתלב וכיצד הסולן, שבולט ליד המקלדת, יכול לפרוש בפנינו את עושרם של הכלי ושל אמנותו, בעוד שהתזמורת, שתפקידה כבר אינו מסתכם בצפייה מן הצד בלבד, יכולה אף היא לשלב את רבגוניותה במארג של היצירה." צילי רודיק * * * *
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5