sipur

שוב את העיירה בה נולדתי. קיוויתי שאולי נשאר שם מישהו ואולי אצליח לפגוש בעיירה איזה מכר יהודי. עליתי על רכבת משא ששמה את פעמיה לעיירה פרידלנד שהייתה כבר תחת שליטה רוסית, המשכתי, אותי עניין הרצון להגיע חזרה לגרמניה לברלין. כשהגעתי לברלין שמתי את פעמי למחנה שלכטנזיי. במחנה התארגנו להעברת יהודים שניצלו מהתופת, בעיקר נשים וילדים, לאזור שבשליטה אמריקאית. עשיתי את דרכי לאזור האמריקאי ומשם הגעתי למינכן. במינכן נודע לי שבעיר אולכינג נותרו כמה יהודים מהעיר שלי, ולשם גם התקבצו ניצולים מערי הסביבה. הקהילה הקימה ועד עיר שדאג לניצולים. כשהגעתי לאולכינג דאגו 44 אות הלוחם בנאצים לי למגורים בדירה של גרמנייה זקנה, והצטרפתי לקבוצת הכדורגל מכבי אולכינג, הייתי ממצטייני הקבוצה וככזה דאגו שאקבל חבילות מהג'וינט, ומפעם לפעם גם חבריי לקבוצה הזמינו אותי לארוחות. כעבור זמן מה החלטתי ללמוד הנדסה במינכן בבי"ס אורט. הודיעו לי מהסוכנות 1947 למדתי זמן קצר, שכן בשנת היהודית שניתן להצטרף לקיבוץ של הנוער הציוני, ולעלות במסגרת העלייה ב' לישראל. מגרמנייה נסענו במשאיות לצרפת לעיר פליסן ושם התרכזנו וחיכינו, ושם גם הכרתי את אשתי לעתיד ברונקה, היא ועוד שלוש אחיותיה ראשה, פרומה ואלה, שעלו גם הן בעלייה ב' אבל במסגרת תנועת "אגודת ישראל". כעבור זמן מה, צעירים כמונו. יצאנו 2,620 המשכנו למרסיי, ויחד עם עוד