sipur

מייטק ברומברג )בומבק(, מספר: "חודש אוגוסט . באוויר נסרו שמועות מעוררות התרגשות על 1944 התקרבות הרוסים, ומדי יום צצו שמועות והודעות חדשות. אותו יום עבדתי במשמרת בוקר. בשעה עשר בערך נשמעה פתאום צפירה, והרמקול של בית החרושת ציווה על כל ראשי הקבוצות לאסוף את כל הפועלים היהודיים ולחזור מיד למחנה. הפסקנו לעבוד. המפעל שותק. הסתובבנו נדהמים: המשמרת השנייה לא הגיעה עדיין, ומהמחנה קוראים לנו לחזור - מה פשר הדבר? ההשערה על שעלול לקרות לא נשמעה בקול, אך נקבה את לבות כולנו, למודי ניסיון היינו מן העבר. אחדים טענו כי מפנים את המחנה בגלל התקרבות הרוסים. החלו נשמעות הצעות: לברוח... להתחבא... לחכות... איסר גרבר הופיע לידי, ובהתרגשות קרא: ״מייטק, אתה יודע מה? בוא נתחבא בין הגרוטאות, נחכה לרוסים. מה יש לנו להפסיד?״ הסכמתי, אולם עניתי מיד: אבל אחי יחזקאל במחנה, אם הוא בא אתי, אנחנו בורחים. אם לא, אני חוזר למחנה. ניגשתי לקבוצה שיצאה ראשונה למחנה, וביקשתי מאחד המכרים להודיע ליחזקאל להסתלק לבית החרושת. חיכיתי זמן מה, עד שחזרו השוטרים לקחת קבוצה שנייה. אחד המשגיחים היהודים שחזר עמם הביא לי הודעה מאחי: השער סגור, אין שום אפשרות לצאת. המהנה כולו מוקף, כל עשרה מטר עומד שומר עם נשק, ושומרים עם כלבים מסתובבים מסביב. איסר דיבר על לבי להישאר ולהתחבא, כי בעוד ימים אחדים יגיעו הרוסים, ישחררונו ונצטרף לצבאם... לא הייתה בלבי שאיפה גדולה מזו, אולם, כיצד אוכל להשאיר את אחי מאחור? התלאות שעברו עלינו יחד, מסירותו העצומה לי בחדשי המחלה הקשים ועובדת היותנו האחרונים ממשפחתנו - כל אלה חברו יחד. איסר נפרד ממני לשלום ונעלם. אני חזרתי בין האחרונים למחנה. אחר כך שמענו כי את רוב המסתתרים תפשו הגרמנים במחבואיהם והרגום במקום. על גורלו של איסר שמעתי רק לאחד תום המלחמה: הוא התחבא יומיים, שמע את יריות הגרמנים וזעקות המומתים; הוא נשא את הרעב והצמא תוך שימוש כל כוח סבלו האפשרי, בידעו כי אם יצא - יומת. איסר בתנאים לא תנאים הסתתר בשטח, ורק הוא לבדו יודע איך הוא הצליח להגיע אל הכפר הסמוך ואמנם אחרי כמה חודשים איסר חבר לרוסים." 35 מייטק ברומברג