sipur

34 "באותו יום כבר לא חזרנו למחנה, אני ושני האחיינים של אברמוביץ וביינרמן ששימש כ"פלצר" )מרפא(, התחבאנו בין גרוטאות הברזל והמתנו. אילו ידענו את המצב לאשורו, ושבכל מקום שורצים הז'נדרמריה, כנראה לא היינו לוקחים על עצמנו את הסיכון בבריחה. אבל אותי הניע רק הרצון לברוח, להישאר בחיים. המפעל היה מגודר כאמור בגדר בגובה של שישה מטר. בחסות החשכה טיפסנו על העץ הגבוה והבודד שעמד בסמוך לגדר, טיפסנו עליו וקפצנו מעל הגדר לצדה השני לחופש, כך קיווינו". "נענו בחשאי בצמוד לבתים שהיו בקרבת בית החרושת על מנת להתמזג עם העובדים הפולנים שהיו חוזרים בסיום משמרת הלילה אל סוונה )כפר קטן ליד אוסטרוביץ(. כל דקה נראתה לנו כנצח. לפתע יצא גרמני מאחד הבתים לשירותים שהיו מחוץ לביתו. כשהבחין בנו הוא אמר לנו לא לפחד, ושהוא לא יסגיר אותנו, אמר והלך לדרכו. כמובן שלא רחשנו לו אמון, החלטנו לא לחכות ומיד הסתלקנו משם. לחזור למחנה כבר היה בלתי אפשרי. החלטנו ללכת קדימה. למזלנו, ממש באותו רגע, לפני עלות השחר, בסיום משמרת הלילה, החלו לזרום העובדים הפולנים בדרך אל הכפר שלהם. התמזגנו איתם, וכך הגענו גם אנחנו אל סוונה". "הסתובבנו בין הכפרים ונענו בחסות החשיכה, כשכל הזמן החלפנו מחסה, הפחד היה שגם הכפריים הפולניים לא יראו אותנו שכן אם הם היו מסגירים אותנו, הגרמנים היו מתגמלים אותם בק"ג סוכר, )שכן, ק"ג סוכר היה שווה ערך ליהודי מוסגר(. ואז החלטנו להתפצל, סיכויי רב היה לנו באם נפרד. אחיין אחד שאת שמו אינני זוכר, אמר שהוא מכיר איזה איכר שגר בכפר הסמוך והוא מאמין שהאיכר ייתן לו מחסה. יענקל'ה וינברג הלך לבית כשאסתר 1988- זילברדרוט שגר ברחוב קוטשלנה. )ב רעייתי ואני ביקרנו בקנדה, פגשתי את אחיו של ינקל'ה שברח איתי מהמחנה ושהייתי בטוח שהוא נהרג תוך כדי בריחה. אולם לתדהמתי סיפר לי אחיו שינקל'ה הצליח לשרוד, ושהוא התחבר לצבא הגרמני, הפך למתורגמן מפולנית לגרמנית. הרוסים, לקחו אותו בשבי, ובתום המלחמה כשנודע לו שאחיו בשבי הרוסים, הוא עשה כל מאמץ לשחררו, כמובן שהשמחה הייתה רבה כשנפגשנו, ובילינו תוך העלאת זיכרונות מהימים ההם(. ואילו אני פניתי לעבר ביתי שברחוב קילינסקגו. השכנה הפולנייה אשת המהנדס פחדה להסתיר אותי, ודרשה שאסתלק משם מוקדם ככל האפשר. לקחתי בקבוק מים, וחזרתי אל השדה. לפתע נשמעה ירייה, ראיתי מהמסתור שלי קבוצה של נערים גויים מסירים את הנעליים של האחיין שפנה לחפש מסתור אצל האיכר. הפחד שיתק אותי. ברחתי למתבן הסמוך ונשכבתי שם. ברור היה לי שאני חייב להמשיך ולנוע אל היערות של שבינטוקז'יז', למרות שגם ליער פחדתי להיכנס, היער שרץ בפרטיזנים שנחשבו לגרועים כמו הגרמנים, והיה ברור שאם אפגש איתם הסיכויים שלי להישאר בחיים לא יהיו טובים". אסירי מחנה בעבודת כפייה - רישום של 1944 , ארנסט אייזנמאייר