sipur

"דיברנו על ליבו של הגוי האחראי, והלה הסכים שבאם נסיים את מכסת פירוק הקרונות, יחשב הדבר כאילו סיימנו משמרת, ונוכל לחזור אל המחנה. עבדנו כמו מטורפים ללא הפסקה. בתום המשמרת הכותונת שלנו הייתה ספוגה בזיעה, אפילו בימים של הכפור הגדול ביותר". "כעבור זמן מה העבירו אותנו לטעון גלגלים של קילו. היה זה חורף, 280- קרונות, כל גלגל שקל כ הידיים קפאו, אך מהמאמץ שהשקענו, הגוף נדף זיעה. לעתים קרובות לא יכולנו להתיישר אחרי העבודה הקשה, והגב נאנק מכאב". "באחד מהימים ניגש אלי מנהל העבודה, ולקח אותי אל גורניאק, רעד אחז בעצמותי, לא יכולתי להבין מה הוא יכול לרצות ממני ובמה חטאתי. גורניאק קיבל את פני בחיוך, אך אני ידעתי מניסיון עבר, שגם כאשר הוא מחייך הוא שולח יהודים אל ה"ווערק שוץ" )השומרים האוקראינים(. בעודי עומד ומחכה לשמוע מה יש לו לומר. הוא ניגש לארון, הוציא זוג כפפות לבנות ונתן לי אותן, תוך כדי כך שהוא אומר לי שאת הכפפות הוא נותן לי כי אני בעיניו עובד הגון ומסור. התאבנתי ולא יכולתי להוציא מילה מפי. לא יכולתי להבין מה קרה כאן, אבל המחשבה הבאה הייתה מה זה חשוב העיקר שיהיה לי חם בידיים הקפואות שלי. וכמו כן אמר לי שמעתה ואילך, הוא ממנה אותי להיות ראש קבוצה. התחלתי לחשוב מה הבן אדם רוצה ממני". "למרות ששעות השינה הבודדות שישנו, היו הכרחיות לקיום, הרי שבאותו הלילה לא יכולתי לעצום עין. אלפי מחשבות התרוצצו במוחי. ביניהן שאאלץ בתוקף היותי ראש קבוצה להאיץ ולדחוק בחברי לעבודה, לזרז אותם ולהעניש אותם כאשר לא יצליחו לבצע את העבודה שיטילו עלינו". "למחרת קיבלתי את הקבוצה והתחלנו לעבוד ביחד. ובעזרת פרטשאק והמכונאים שלו, הפכה טעינת הקרונות לקלה יותר. המכונאים היו מזיזים את הקרון וכך הקלו עלינו את הפריקה. אני עבדתי איתם וכולנו ביחד ביצענו את כל העבודות לשביעות רצונם של המשגיחים וגורניאק". 32