sipur

את כל אלפי הנשים, הילדים והחלשים, העלו לרכבות לטרבלינקה במספר, העבירו 2000- ואת שאר היהודים שהיו כשרים לעבודה, כ לגיטו הקטן, ושיכנו אותנו בבית הספר יבנה שהפך להיות הגיטו הקטן. "אחי גדליה שעדיין עבד במפעל הלבנים שרד עוד מספר חודשים, הזיכרון האחרון שלי מגדליה היה כשראיתי יום אחד שאספו אותו לטור המוות. ראיתי אותו עומד כשחבילה גדולה על ראשו, עשיתי מאמצים להוציאו מהטור וספגתי מכות מקת הרובה של האוקראינים ששמרו עליו. לא היה בכוחי להושיעו, הוא נלקח לטרבלינקה, ואחרון מבני משפחתי הקרובה והיקרה אבד". "למעשה נשארנו רק דודי יודל ואני. יודל שעבד אז במפעל הלבנים היה מגניב לי לחם כשהיה חוזר מהמפעל. הוא למעשה הציל אותי 100 מרעב. יש לזכור שבאותה עת היינו מקבלים הקצבה יומית של גרם לחם וקערת מרק דלוחה שהיו אמורים להספיק לנו". "לקראת סוף הכיבוש, יודל דודי ונחמיה בנו של אברהם, ועוד חבר הסתתרו במשך מספר שבועות בבור, ומשום מה יום לפני שהגרמנים עזבו את המקום, יודל ונחמיה יצאו מבור המסתור, והגרמנים שעברו במקום ירו בהם. החבר שנשאר במסתור וראה את ההוצאה להורג סיפר לי אחרי המלחמה את סיפור הירצחם - הלוואי והיו מסתתרים רק עוד יום אחד"... ומאותו היום והלאה הצרות באו בצרורות, בכל יום היה צורך להיאבק על הקיום ועל ההישרדות. רכבת המוות לטרבלינקה 29