sipur

20 " נזכר איסר "כשהורע המצב 1940 "בשלהי והמוני יהודים הוגלו מכפרי הסביבה ומהעיר קונין לעיר שלנו, הוצרכנו לשכנם בבתים שלנו, וסבי קלט לביתו שש משפחות". באולם הריקודים של סבא בנו מחיצות וכל אחת משש המשפחות קיבלה תא ששימש לה כמקום מגורים, וכדי לספק להן פרנסה הוא קנה מספר מטחנות קמח ידניות."אנו הצעירים הסתובבנו רכובים על אופניים בין הכפרים כדי לספק להם חיטה לטחינה. עבור המטחנות, סבא לא רצה לקבל מהם שום תשלום. הוא נהג לומר להם: "אחרי שתרוויחו את ההוצאות שלכם - אז תשלמו לי", אותם אנשים טחנו קמח, אפו לחם ויכלו להתקיים בכבוד." כאלה היו היהודים באוסטרוביץ-קלצקי. טבוע בהם הרגש של עזרה הדדית, והם חונכו על הצורך לעזור לזולת, הכבוד בו נהגו אחד כלפי השני, היו קווי היסוד שהתוו היהודים באוסטרוביץ-קלצקי. בין סבא יוסיל לאיסר נכדו הבכור, שררו יחסי אהבה. כשהיה איסר מתארח בביתו של הסבא היה ישן במיטתו הגדולה, )לא חשוב שבבוקר הסבא הלין שאיסר כל הלילה זז מתוך שינה והפריע לו, לסבא, לישון(. איסר נזכר בדמותו של סבא יוסל בהערצה, זקנו המטופח והשופע חקוק בזיכרונו. סבא תמיד לבש חליפות מחויטות, שבאחד מכיסיה תמיד היה טמון שעון זהב עם שרשת, כשסבא היה הולך ברחובות כולם חלקו לו כבוד. הורה סבא יוסיל 14 לימים כשהיה איסר בן לבנו הרשל, לשתף את איסר בעסקים המשפחתיים: הם היו קונים קרון שלם של פחם והיו פורקים אותו במחסנים ששכרו, ממלאים שקי פחם, ואיסר רכוב על העגלה והסוס של סבא שבדרך כלל שימשה להובלת צמר הגפן, הסתובב בעיירות הסמוכות, בין החייטים והצורפים, והיה מוכר להם את שקי הפחמים, בדרך זו המשפחה התפרנסה בכבוד. באותה עת כבר חל איסור על היהודים לצאת משטח העיר וכל מי שהעיז לצאת, נורה במקום וללא משפט. כמו כן הצטוו היהודים לענוד על זרועם סרט עם מגן דוד שיזהה אותם.