733 זוגיות, מיניות והורות של אנשים עם מוגבלות שכלית כתובת עבור בניהם ובנותיהם הבוגרים בכל הקשור למרחב הזוגי, מיני והמשפחתי. רבים מההורים ביטאו באופן ברור את נטייתם להימנע מלשוחח בנושאים אלה עם בניהם ובנותיהם ואת העדפתם כי אחרים יתמודדו עם אתגרים במרחבים אלה. לצד ממצאי המחקר, חשוב לציין, כי בעוד שבאוכלוסייה הכללית גם קבוצת השווים היא "כתובת" חשובה לשיתוף ותמיכה, בכל הקשור לאנשים עם מש"ה, לא ברור עד כמה מתאפשר ומתקיים שיח פתוח ומשתף שכזה. אנשים רבים עם מוגבלות מדווחים על בדידות ועל היעדרם של קשרים .)Petroutsou, Hassiotis & Afia, 2018( חברתיים משמעותיים נראה, אם כן, כי למרות ההזדמנות שמספקת ההתנסות בזוגיות, מיניות והורות לחוויות חיים משמעותיות ולבנייה של זהות נפרדת אוטנטית ואוטונומית, "מעגלי התמיכה" המרכזיים הסובבים את הבוגר עם המגבלה (הוריו ונותני השירותים המלווים אותו) אינם מהווים מקור תמיכה עבורו ולעתים אף "מצטרפים" לרשימת הקשיים והמכשולים איתם הוא צריך להתמודד. פעמים רבות, חששם והסתייגותם של נותני השירותים וההורים רלוונטי ואף נחוץ בכדי למנוע סיכונים. במקביל, בניסיון למנוע פגיעה, נלקחת מבוגרים רבים עם מוגבלות ההזדמנות לבחור ו"לצעוד" באופן אוטונומי בחייהם כבוגרים ובמסעם לחיפוש אחר משמעות. באופן פרדוקסלי, המרחב הזוגי, המיני והמשפחתי מפגיש את האדם עם המוגבלות ואת הסובבים אותו עם חשש גדול, מצד אחד, ועם הזדמנות יוצאת דופן למציאות משמעות אישית, מאידך. במובן זה, הדיון במרחבים אלה מספק הזדמנות למפגש "מוקצן" עם התפקידים הסותרים של התומכים באדם עם המגבלה ועם הדילמה המורכבת המונחת בפניהם כמי שאמורים לספק הגנה והזדמנות בו זמנית. כיצד ניתן להתמודד עם פרדוקס זה? משך שנים רבות התרגלנו להתמקד בחולשות של אנשים עם מש"ה ובקשייהם לתפקד; השלמנו עם העובדה כי הם נמצאים במאבק תמידי עם האתגרים הנובעים מהמשך תלותם במשפחת המוצא (זו מתבגרת, מזדקנת ומצטמצמת ככל שהשנים עוברות); ובחרנו לקבל את הטלת הספק של החברה ביכולותיהם ואת התמקדותה בניסיונות "לשקם ולתקן". בפועל, פעמים רבות צורכיהם, שאיפותיהם וחלומותיהם של אנשים עם מש"ה ממשיכים להידחק הצידה, כיוון שמערך התמיכות המוצע להם מתמקד בהקניית מיומנויות תפקודיות, בהכנה לחיים "נורמטיביים" ובניהול סיכונים ). ההתייחסות לזוגיות, למיניות ולהורות הנה מורכבת וטעונה 2021 (נוימן,
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5