731 זוגיות, מיניות והורות של אנשים עם מוגבלות שכלית "זה לא עולה בבית, כי לא הראה שום צורך עד שהגיע לכפר. הזוגיות הזו הנוכחית מאוד הפתיעה אותנו. הוא לא התעניין בכלל ופתאום זה. הייתי יוזמת אם הייתי יודעת מה צריך לעשות. צריך להיות לי תפקיד, לא בטוחה שמפעם בשבועיים בשישי שבת זה יעיל. זה צריך להיות באחריות הצוות". בדומה לנותני השירותים, גם ההורים לא התייחסו לדיאלוג האפשרי עם אנשים בוגרים עם מש"ה, כשותפים לקבלת החלטות בנוגע לחייהם שלהם בתחומים אלה, ושידרו להם מסרים כפולים של תמיכה ואישור מחד וחשש והסתייגות הנובעים ממוגבלויותיהם, מאידך. – (בדומה לנותני שירותים), תוארה בכל הקשור לאפשרות של הורות התנגדות ברורה וחד משמעית של ההורים, שהתבססה בעיקר על חששם מהעול שייפול עליהם (תפקודית וכלכלית), חששם מפגיעה וניצול, וחששם מהעול הנוסף על הקהילה והחברה. חלק מההורים הביעו חוסר רצון להתמודד שוב עם גידול ילד וחלק הדגישו כי הם עצמם מתבגרים ולא יהיו שם תמיד ללוות ולסייע. מבחינת תפיסת התפקיד שלהם בהקשר זה, ההורים נמנעו מלהתייחס לתפקידם וגם לא הביעו ציפייה כזו לגבי נותני השירותים: "אני לא רואה אפשרות כזאת......לא חושב שהוא יכול להתמודד. הוא אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, אמפטי, אבל לא יוכל לטפל בצרכי היום יום: לחתל, לרחוץ אותו ולקחת לבית ספר. הדברים הכי בסיסיים". "הספיק לי. גידלתי ילד כזה ועד כאן. אם אתה מסכים כהורה, אתה מקריב את עצמך. על ההורים נופל הכול". "לא ילדים. אין מה לדבר. אין סיבה שאנשים כאלה יביאו ילדים. אנשים שגם ככה המדינה תומכת בהם, להביא ילדים... הם עצמם ילדים". ממצאי המחקר מדגימים את מורכבות התפקיד ההורי ואת הנטייה של ההורים לבוגרים עם מש"ה להימנע מעיסוק במרחבים הקשורים לתחום הזוגי, מיני ומשפחתי. ההורים אינם רואים בעצמם כתובת להתמודדות עם קשיים ולפתרון בעיות וקונפליקטים, ובדומה לנותני השירותים מצמצמים את מעורבותם ותמיכתם. הממצאים מעוררים שאלה לגבי התרומה של מערכת היחסים בין הבוגר עם המוגבלות לבין הוריו, לתהליך ההיפרדות שלו/שלה מתלות בהורים ובאישורם.
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5