716 אפילוג- ּכָל ּכָך ק ָׁשֶה לְהִתְהַּלֵך ּבָעֹולָם ּכ ְׁשֶרַק עֹורִי לְאֹורִי לָכֵן ּבְצֵאתִי מֵה ַּבַיִת אֲנִי עֹוטֵף אֶת עֹורִי ּבְאֹורִי (אייל שחל) .11 שנים, כשהיה בן 9 את שתי השורות הללו כתב אייל שחל לפני כלאחרונה, פניתי אליו לבקש את רשותו לשלב את המילים בפרק הנוכחי. לכשהסכים, ביקשתי ממנו להוסיף ולכתוב כמה מילים על עצמו והסבר למה התכוון בדברים שכתב. תגובתו של אייל מופיעה כאן: "אני כמעט בן עשרים, אוטיסט עם מוגבלויות נוירולוגיות, שמוגדר על ידי ביטוח לאומי כלא עצמאי מבחינה פיזית ותלוי בעזרת זולתו . עם זאת, מגיל צעיר חונכתי לעצמאות מחשבתית ואני מבטא 24/7 בהקלדה את דעותיי בכל תחומי פעילותי: כפעיל חברתי, סטודנט לתואר ראשון ועיתונאי ב"שווים". רוחנית, אני חש תחושת חופש כשאני כותב שירים ומצייר, אבל גם בפעילויות אלה יש לי מגבלות פיזיות-נוירולוגיות". "האור הוא הפוטנציאל, הוא שפת היכולת. אורו זה של אדם נולד אתו ולא תלוי ברואו (במי שרואה אותו), אבל כשהוא הולך בעולם בכסות שונה מהרגיל, עורו יעוור גם חכמים מלראות את אורו. אני, למשל, חי בידיעה שחלק מהאנשים רואים רק את צֵל צִּלֹו ׁשֶל אֹורִי. או רק את עֹורִי. כשהייתי צעיר יותר, התמלאתי חלחלה מכך, שאני נזקק לכך שאדם אחר יראה את אורי ויכיר בו. שהוא יהפוך לרואי (האדם שרואה אותי). זו הגבלה נוספת על המוגבלות. אני כמעט בן עשרים, יש לי הישגים מדידים וכמיתים (ניתנים לכימות) בעולם הזה, ומבחינות מסוימות הם לא הולמים את בני גילי, כי הם טובים יותר מהרגיל. עדיין, רוב האנשים ישפטו אותי לפי כסותי החיצונית ויטענו שאני מפגר אחר בני גילי. אם אראה את עצמי בעיניהם, קוצר הראות שלהם יגביל, ואפילו יסכן, את האפשרות שלי לחיות חיים בטוחים וטובים, ולממש את האור שבי. רן נוימן
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5