611 למידה משמעותית ולומדים עם מוגבלות את החוזקות שלו, ולפי אלה לקבוע מה ללמדו כדי לקדם אותו לתפקוד עצמאי. אלא, שההתבססות על פרופיל של חולשות וחוזקות מבוססת על מודל התנהגותי ומגבילה את אפשרויות היישום של דרכי הוראה קונסטרוקטיביסטית. בהוראה כזאת, הפרט, כסובייקט, אינו סך הכול המתמטי של חולשות ויכולות, אלא אישיות הוליסטית, ייחודית. נראה, כי המענה לשאלה נעוץ ביישומה של תפיסה הומניסטית. פרקטיקה – איך ללמד? יישומו של המודל ההומניסטי-חינוכי יישומו של המודל ההומניסטי-חינוכי במערך הלמידה מציב אתגר בפני המלמד: כיצד ניתן להציע ללומדים עם מוגבלויות סביבה לימודית המבוססת על חשיבה מטא-קוגניטיבית והפנמת ערכים תוך למידה קבוצתית? המטרה היא לטפח הפנמה של דרכי התמודדות עם אתגרים על ידי הלומד.ת וכן להביא לגיבוש הזהות העצמית שלו.ה. בבואנו לחולל שינוי בחינוך המיוחד, ניצבת לפנינו מסורת של דרך הוראה מקובלת, שהשתרשה בו לאורך השנים, שעקרונותיה שאובים מהפסיכולוגיה ההתנהגותית. למעשה, בעקבות פרסום "עקרון הנורמליזציה" בשנות השבעים של המאה שעברה, ועם קבלת התפיסה שאנשים עם מוגבלות הם בני אדם שווים לכל אדם וזכאים לחיים "נורמליים", נבלמה הפנייתם למוסדות ונפתחו בקהילה בתי ספר מיוחדים. האתגר החינוכי היה בהתאם: ללמד אותם להתנהג "כמו כל אחד אחר" ו"להראות שהם נורמלים". דרך ההוראה שנמצאה כמתאימה ביותר הייתה מבוססת על הפסיכולוגיה ההתנהגותית, שבאמצעותה ניתן לעצב את הלומד עם המוגבלות להיות , דרך 20 כמה שיותר עצמאי ומתנהג כמו כולם. וכך, מאז אמצע המאה הההוראה המועדפת של לומדים עם מוגבלות היא התנהגותית. מבחינה דידקטית, משמעותה אימון בשלבים ברורים, שראשיתם אבחון הלקויות והחסכים של הלומד, המשכה בהצבת מטרות של הישגים ביצועיים נראים לעין של "תיקון" הלקות, הצבת לוח זמנים לבחינת הישגי הלמידה, בחינת ההישגים והצבת יעדים חדשים להמשך הלמידה. שלבי הוראה אלה מצביעים על כך שתפיסת האדם עם המוגבלות מושתתת על מודל רפואי, מודל של חולי, וממילא דרך ההוראה המומלצת מבוססת על מודל של ריפוי, וקנה המידה לפיו מעוצבות המטרות הוא האדם ה"בריא". בראשית שנות התשעים, כשההנחה שבבסיס עקרון הנורמליזציה התקבלה ללא עוררין, בוגרים עם מוגבלות, שגדלו בחברה "כמו כולם",
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5