512 אלון זמיר דיון ) מתאר את שלילת disenfranchised grief( " המושג "אבל ללא זכויות זכותם של אנשים עם מש"ה להתאבל בפומבי ולקבל תמיכה חברתית ). ממצאי המחקר מראים, כי תופעת "האבל ללא זכויות" Doka, 2010( מתרחשת גם במגזר החרדי ונצבעת בגוונים אמוניים חרדיים. משפחות חרדיות רבות מתלבטות באשר ליכולתו של בן המשפחה עם מש"ה להתאבל. התפיסה הרווחת בקרב בני משפחה רבים היא, כי היכולת להתאבל תלויה ביכולת הפשטה אינטלקטואלית. להבנתי, תפיסה זו מושרשת בנורמות חרדיות של "חברת הלומדים", שרואה באינטלקט וביכולת ההפשטה של מושגים דתיים תנאי לעבודת הבורא (זיכרמן, ), כלומר, ההבנה האינטלקטואלית חשובה יותר מהרגש הדתי. משום 2014 כך, מעמדו ההלכתי של האדם עם מש"ה מוטל בספק, ובדומה לכך, גם "מעמדו כמתאבל" מוטל בספק בשל המגבלה השכלית. תפיסה משפחתית סטיגמתית זו שוללת מהאדם עם מש"ה את האפשרות להתאבל ומונעת תיווך של נושא סופיות החיים לאדם עם מש"ה ובכך פוגעת בו. לתיווך נושא המוות יש חשיבות רבה דווקא בשל הסכנה המוגברת לפיתוח אבל פתולוגי .)Dykens, 2000; Tonge & Einfeld, 2003( בקרב אנשים עם מש"ה היבט אחר, המתקשר למוות, הוא הדרתו של הבן/בת עם מש"ה מטקסי הזיכרון להורים (הלוויה ואזכרות). הנימוקים להדרתו של הבן עם מש"ה, המתוארים בתמה השנייה, נסובים סביב מבוכה למשפחה, התפיסה של חוסר הבנת האדם עם מש"ה את מושג המוות, חשש מפגיעה בכבוד בית העלמין וחשש מפגיעה רגשית בבן/בת עם מש"ה. המשפחות, שעד כה היו הסנגור של הבן/בת עם מש"ה בסוגיית שילובו הקהילתי, בוחרות להדירו דווקא באירוע המשברי ביותר. נראה, כי הבחירה של המשפחה להדירו דווקא באירועים אלה נובעת מהזדקנות המשפחה המלווה בהידלדלות הכוחות המשפחתיים. המשפחות אומנם משקיעות מאמצים רבים לאורך כל הדרך לשלב את בנם/בתם עם מש"ה, אך באירועי זיכרון שבהם האבל מציף את המשפחה, אין להם את הכוחות הנפשיים לעמוד לצד בן משפחתם עם מש"ה, והם בוחרות להתמקד בכאבם הפרטי ולאמץ את הנורמות הקהילתיות המדירות. בהמשך לכך, ממצאי המחקר מראים, כי לריטואלים הדתיים ולמעטפת הקהילתית חשיבות תרפויטית עבור האדם עם מש"ה. ממצאים אלה מצטרפים לממצאים אודות מנהגי האבלות היהודים כבעלי ). לעיתים, בשל תפיסות סטיגמתיות נשללים 2020 ערך טיפולי רב (גליק, מאנשים עם מש"ה מנגנוני תמיכה אלה.
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5