510 אלון זמיר מהממצאים עולה, כי בחלק ניכר מהמשפחות מתקיים קשר של שתיקה בדבר השאלה: מה יתרחש לאחר מות ההורים? כלומר, היכן יתגורר הבן/ בת עם מש"ה כאשר ההורים לא יוכלו לטפל בו עוד? כפי שמודגם על ידי משפחת ידידיה – אימא: היא בבית כי זה המקום שלה, טוב לה כאן, זה הבית שלה, זה לא הייתה אפשרות אף פעם שהיא תעזוב את הבית... הילדים מבינים את זה, יש בינינו הבנה לגבי זה שהיא תגור בבית ולא במוסד... זה הבית שלהם, )9 + , אלמנה 82 שלה, כאן היא נולדה, זה לא שאלה... עושים לטובתה ( אחות: אני רוצה דיור, אמרתי את זה. אני מאמינה שזה המצב הנכון, אחרי ,50 אימא, זה תהיה החלטה של האחים. להבין מה הכי טוב לה... ( ילדים). 7 + אלמנה אחות עם מש"ה: , רווקה). 45 אני אוהבת לגור בבית שלי ( בין חברי המשפחה אין תמימות דעים ביחס לעתיד המגורים של האחות עם מש"ה. בעוד שהאם סבורה שמקובל ומוסכם על הילדים, שהבת עם מש"ה תמשיך להתגורר בבית, הרי שהאחות מצהירה שלאחר מות ההורים, הפתרון ביחס למגורים יתקבל בשיתוף האחים, כאשר הכוונה היא, מבחינתה, להעביר את אחותם לדיור חוץ ביתי. יחד עם זאת, היא מסייגת את רצונה באמירה "להבין מה הכי טוב לה". נראה, כי היא איננה נחרצת בדעתה וזקוקה להחלטה משותפת של האחים. פער תפיסה בין האם לבת בדבר עתיד מגורי הבת עם מש"ה אינו מדובר, והוא בבחינת הסכמה סמויה להימנע מלדון בעתיד. הקושי לשוחח על העתיד הלוט בערפל, מקורו לא רק בקושי לדבר על נושאים כואבים, אלא נעוץ עמוק בתרבות החרדית, כפי שמודגם על ידי משפחת וייל. אם: בעזרת ה' יהיה טוב, זה מה שאני אומרת וחושבת, לא צריך להתעסק
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5