הטמונות במוטיבים פשוטים לכאורה, המשמשים כנקודות מוצא להתפתחות העתידה. הוא מעצב את יצירתו בחזון, בחום אנושי, בחילופי סולמות נועזים ובהרמוניות משתנות ומקוריות וכן ברגישות רבה למיבנה ולאדריכלות המוזיקלית. התזמורת הסימפונית שלו היא במתכונת הקלאסית המקובלת אצל מוצרט, בטהובן, שוברט ובעקבותיהם שומאן ומנדלסון. אולם באמצעותה הוא משכיל להמריא לפסגות הרמות ביותר. המלחין והתאורטיקן ארנולד שנברג, מחשובי המחדשים ומפלסי־הדרך במוזיקה של המאה העשרים, העיד על עצמו שהושפע מברהמס ולמד הרבה מהמוזיקה שלו ומרעיונותיו החדשניים. לדעתו, ברהמס הוא ממשיך נאמן של המסורת והסיגנון הקלאסיים ובו בזמן הרפתקן רומנטי. אין הוא מחקה את המלחינים שקדמו לו אלא משלים אותם. ביצירותיו של ברהמס אנו עדים לשילוב נדיר של השראה עם מומחיות בהלחנה, הבעה רומנטית עם תבונה קלאסית. ראוי לזכור כי כאשר סיים את הלחנת הסימפוניה כבר היה מלחין נודע לתהילה ונחשב על ידי רבים לאחד מגדולי המלחינים בזכות הישגיו. בדומה למורו הדגול וידידו הנאמן, המלחין רוברט שומאן, שעודד אותו ותמך בו בהתלהבות בצעירותו, הלחין ברהמס ארבע סימפוניות, בצורה ובמיבנה המקובלים של סימפוניה. אלא שברהמס העניק לסימפוניות ממדים, תוכן והבעה כמעט חסרי תקדים. כבר במבוא הטרגי הסוחף בעוצמתו, במהירות עצורה, עם פעימות התוף הקצובות כהלמות הלב, אפשר להבחין בהשפעת בטהובן ובו בזמן בתופעה חדשה. הפרק הראשון הרואי באופיו, כהתמודדות איתנים. הוא מתפתח מן המבוא, שבו מוצגים רעיונות ראשונים, מעין נבטים מוזיקליים, המבשרים כי לפנינו סימפוניה המבטאת את יחסו הרציני של המלחין לחיים מלאי הצער, הייסורים והטרגדיות (ברהמס החל בכתיבת הסימפוניה לאחר התמוטטותו הנפשית ומותו בטרם עת של רוברט שומאן, שאליו היה כה קשור). הפרק, המתפתח באנרגיה דרמטית אדירה, מסתיים בגירסה מקוצרת של המבוא. הדרמה הסוערת של הפרק הראשון מתחלפת בפרק האיטי בהלך רוח פיוטי, באווירה עצוּרה של נוקטורן נוּגה ב־מי מג'ור. התזמור שקוף ובהיר, עם קטעי סולו משמעותיים לאבוב ולאחר מכן לכינור, המזמר בטונים הגבוהים. גם לקלרנית נמסר תפקיד בולט. ב־לה במול מג'ור, סקרצוהפרק השלישי, מעין מציג חידוש בעיקר בתזמור חינני, מעודן ועתיר נלהבת, מפתיעה וסוערת, טריודמיון עם חטיבת המזכירה באופיה את הפרק הראשון. פרק הסיום, הארוך והססגוני בפרקי הסימפוניה, מעיד על הזדהות עמוקה עם בטהובן בסימפוניה החמישית. הוא נפתח במבוא קודר, גדוש במתח ובאי שקט, עד להתפרצות רגשות זועמת, שבשיאה הדרמטי בוקעת תרועת הקרן הזוהרת ב־דו מג'ור (ובעקבותיה החליל), תרועה רמה, המפציעה ומפזרת את הערפילים והצללים האפלים. כאן מצטרפים בפעם הראשונה גם הטרומבונים בחגיגיות חמורת־סבר, באופי של כורל. הנושא הראשי בפרק, בסיגנון של מזמור, בכלי קשת ולאחר מכן בכלי אודה הנשיפה, מזכיר בתיבות אחדות את נעימת ה בפרק הסיום של הסימפוניה התשיעית לשמחה מאת בטהובן. אין ספק, הרמז והדמיון לנושא של בטהובן היו עבור ברהמס גילוי טבעי ומובן מאליו. הפרק מתעלה לצהלת ניצחון כבירה, שבה חוזרים בעוצמה מוגברת הצלילים החגיגיים והמסתוריים שנשמעו בראשית הפרק בכלי הנשיפה ממתכת, ובראשם הטרומבונים. בדומה לבטהובן, הייסורים והמאבק ההרואי הופכים לחדווה מושלמת. ישראל דליות * * * *
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5