30 )1810-1849 פרדריק שופן ( בדו דיאז מינור 39 אופ. 3 סקרצו מס' שופן חיבר ארבעה סקרצי, ושניים נוספים כפרקים בתוך הסונטה השניה והשלישית שלו לפסנתר. בעוד שסקרצי מוקדמים יותר מאת בטהובן ומנדלסון שימשו כאבות טיפוס, אלה של שופן לוקחים את הסקרצו למחוזות חדשים הרחק מעבר למקצב המסורתי. כאן שופן מייצר מחדש את הז'אנר, והופך את מה שנחשב קטע קליל ושובב לדבר משמעותי יותר - כלי 3/4 - ה להפגנת ברק וירטואוזי ולהבעה רגשית עמוקה. במהלך שהותו במיורקה יחד עם ז׳ורז׳ סאנד. היצירה יצאה לאור בשנה שלאחר 1839 את הסקרצו השלישי חיבר שופן בשנת מכן בלייפציג. הסקרצו נכתב על רקע מצבו הבריאותי הרופף של המלחין תוך חיפושיו אחר הקלה למצבו באקלים הים תיכוני, אך עם זאת מציג את שיא כוחותיו היצירתיים, תוך שהוא משלב וירטואוזיות עם מוזיקליות עמוקה. זהו הסקרצו הדרמטי ביותר פרי עטו והוא מתמקד בניגוד בין שני אלמנטים מובהקים: הראשון, לוהט וסוער, כולל הדגשות חזקות ואוקטבות רועמות המסומנות בעמימות קצבית והרמונית, והשני, מעין פזמון חינני ברה במול מג'ור, המספק נחמה באמצעות ביטויים בעלי הרמוניה עשירה המכוסים בארפג'ים מדורגים מלאי ברק. החזרה לנושאי הפתיחה מגיעה לשיאה בסיום, עם הצגת מלוא עוצמתו של הפסנתר. )1862-1918 קלוד דביסי ( La plus que lente ואלס לפסנתר - , ניתן לתרגם כ"יותר מאיטי" או "הוואלס 1910 " שחיבר קלוד דביסי בשנת La plus que lente שם הוואלס לפסנתר " את valse האיטי עוד יותר". היצירה היא תגובה מעודנת, אירונית ומתוחכמת לפופולריות הנרחבת של ה"וואלס האיטי" ( ) בבתי הקפה, באולמות הריקודים ובסלונים של פריז באותה תקופה. דביסי גילה עניין רב בצורת הוואלס ובהשלכותיה lente החברתיות, ואף הציב על מדף הספרים בביתו פסל קטן של קאמי קלודל בשם "הוואלס". היצירה נולדה מתוך זיקתו של דביסי למוזיקת בתי הקפה, ובהשראתו של ליאוני, כנר צועני פופולרי שתזמורתו הופיעה במלון "ניו קרלטון" בפריז. על פי העדויות, דביסי מסר את כתב היד של היצירה לליאוני, ובכך ייעד אותה לקהל של אורחי המלון, קהל שנתפס אולי כפחות מתוחכם, ושספק אם זיהה את כוונתו האירונית וההומוריסטית של המלחין. הוראת הביצוע מנחה את הפסנתרן לנגן באיטיות גמישה ומוגזמת, תוך שימוש ב"רכות" ובעידון. מבחינה מוסיקלית, זהו מפגן של אמן ביצירת אווירה של פרודיה על קברט מעושן המשתמשת במלודיה זורמת ומאולתרת לכאורה, המאופיינת בהיסוסים פתאומיים ובגליסנדו כרומטי. באמצעות האיטיות המוגזמת והטון הנוסטלגי, דביסי הופך סגנון פופולרי נפוץ כמו הוואלס ל"שירת ריקוד" עמוקה, המרמזת על הריקבון ועל דעיכתו הבלתי נמנעת של עידן חולף. אירוע פתיחה
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5