הוא אחד המוכרים והאהובים במוזיקה הקלאסית. על רקע ליווי הפרק הראשון קצר-רוח בוויולות, הכינורות מניעים את הנושא הראשון בדהרה קדימה. על כל זה חוזרת התזמורת באקורדים חריפים. את הנושא השני, הלירי, מנגנים בצוותא כלי הנשיפה וכלי הקשת, והוא מביא עמו שלווה, בהירות ויופי. אז מגיעה פסקת הפיתוח, המתחילה בסטייה אלימה אל-עבר טונאליות רחוקה. הנושא הראשון מרוסק לידי מקטעים, והם מועברים במסירות דינמיות בין חטיבות התזמורת. , מוטיב בעל נימה מהורהרת, מלנכולית ומתוחה, נמסר מהוויולות הפרק השנילאורך לכינורות השניים ומאלה לכינורות הראשונים. הפרק מעפיל אל-עבר שיא של פאתוס, כאב וייסורים. , רחוק מאוד מן האצילות, החן, הנינוחות והנימוס כפרק שלישיהמינואט, המוצג המתקשרים בדרך-כלל עם המחול משולש-המשקל הזה. תחת זאת, הוא תוקפני ונוקשה, קצביו הולמים ומושכים קדימה. על רקע זה בולט בחינניותו הטריו – הפיסקה השלווה והאידילית היחידה ביצירה. הפרק המסיים טבול בהומור שחור, על גבול הטראגי. ההנעה הריתמית קדימה משדרת אנרגיה עצבנית. הנושא המרכזי מסתחרר לרוחב התזמורת, בתחילה בקלילות ואחר-כך בגעש. מלודיה שנייה משתלבת בראשונה, הרמוניות מתנגשות והמארג המוזיקלי מסתבך והולך עד לשיא פתאומי. הנושאים שבים כמעט כהצגתם הראשונה, והיצירה מסתיימת בתזכורות עיקשות של האווירה האפלה הממלאה את רוב רובה של הסימפוניה.
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5