)1827-1770 ( לודוויג ואן בטהובן בטהובן נחשב למלחין ששינה את פני המוזיקה יותר מכל אחד אחר. הסימפוניות, הרביעיות לכלי קשת והסונטות לפסנתר מאת היידן (ובמידה פחותה גם אלו מאת מוצרט) היו לו למודל, שאותו שיכלל ופיתח באופן שטילטל את עולם המוזיקה. בכל אחד משלושת הז'אנרים הללו בטהובן הוא גדול המלחינים בכל הזמנים, אולם נדמה כי השפעתן של הסימפוניות היא הניכרת ביותר. את החדשנות שבסימפוניות של בטהובן אפשר - יכולתו של בטהובן מיבנהלאפיין בכמה מישורים: לפתח נושא פשוט באין סוף אפשרויות ונטייתו להרחיב צורות וסיומות, האריכו את הסימפוניות - בעוד שהמלחינים אופי ודרמהבאופן משמעותי; הגדולים שקדמו לבטהובן, כגון באך ומוצרט, שמרו את הדרמות הגדולות ליצירותיהם הקוליות, העביר אותן בטהובן לאולמות הקונצרטים, וזאת בין היתר - צלילעל ידי אפקטים של דינמיקה והדגשות; מקורו של המצלול העשיר והצליל הדשן האופייני למוזיקה הסימפונית של התקופה הרומנטית בסימפוניות של בטהובן. והוקדשה 1806 הסימפוניה הרביעית נכתבה בשנת 350 לרוזן פרנץ פון אופרסדורף, ששילם לבטהובן פלורינים בעבורה. מיקומה ההיסטורי בין שתיים מהסימפוניות הידועות ביותר בספרות המוזיקה, הסימפוניות השלישית ("ארואיקה") והחמישית מאת בטהובן, האפיל על הסימפוניה הרביעית, שאמנם אינה "תופסת את האוזן" כמו אחיותיה המפורסמות, אולם איכויותיה המוזיקליות הגבוהות מגלות פן חשוב בהתפתחותו הסיגנונית של מחברהּ. בדומה לשלוש סימפוניות אחרות מאת בטהובן (מס' ), גם הרביעית נפתחת במבוא איטי. 7 ' ומס 2 ' , מס 1 שלא כבסימפוניות אלה, המבוא האיטי בסימפוניה הרביעית מיסתורי, חרישי ורווי מתח. הכוח העצור במבוא זה מתפרץ בפתאומיות בתחילתו של החלק המהיר. השמחה המתפרצת כאן בעוצמה נעצרת בפתאומיות לפני הנושא המשני, בגלים של סינקופות מודגשות. לאורך כל הפרק השני, האיטי, בסולם מי במול מז'ור, מורגש ניגוד בין שני כוחות: הנושא הראשי - אצילי, שלֵו ורחב נשימה, ומולו מוטיב מונוטוני בעל מיקצב מנוקד וחוסר שקט פנימי. בחטיבת הפיתוח מופיעה סידרה של וריאציות על הנושא הראשי, וזו מובילה לקטע דרמטי ב־מי במול מינור, המאיים להוריד את כל הפרק שְאוֹלָהּ, אולם חטיבת החזרה והסיומת מובילות אותו בחדוות ניצחון לחוף מבטחים. שופע תנופה, יוצא דופן בין סקרצוהפרק השלישי, פרקי הסקרצו בסימפוניות האחרות של בטהובן. בפרק זה אין אנו שומעים את מיקצב שלושת הבטהובני סקרצוהרבעים הפועם ללא לאות ב הטיפוסי. בטהובן מטשטש כאן את תחושת המיקצב בשני אופנים: בתחילת הנושא מופיעים מוטיבים קצרים בשני רבעים (במסגרת משקל של שלושה רבעים); בהמשכו מופיעים קווים מלודיים בעלי קַדְמָה של רבע, אולם הקַדְמָה אינה נשמעת ככזו אלא כחלק בלתי נפרד מקו המנגינה. טכניקת הלחנה מעין זו אומצה על ידי ברהמס ברבות מיצירותיו, ואכן סקרצו זה נשמע "ברהמסי" למדי. הפרק הרביעי הוא הסוער והדרמטי ביותר מבין פרקי הסימפוניה. העוצמה המתפרצת, הזכורה מהפרקים הראשון והשלישי, מודגשת כאן ביתר שאת. כבחלום שטוף הזיות משתנה אופייה של המוזיקה במהירות מן הקצה אל הקצה, מהתלהבות חסרת מעצורים לרגעי אימה ופחד. רכבת השדים דוהרת ללא הפסקה בשיכרון חושים ונעצרת רק (סיומת) באקורד קודר ורב־משמעות. אז קודהב מתבהרים השמיים בסיום עליז ומוחץ. גלעד ישראלי דקות 34־ כ 60 ' ב־סי במול מז'ור, אופ 4 ' סימפוניה מס אדג'ו – אלגרו ויווצ'ה אדג'ו אלגרו ויווצ'ה אלגרו מא נון טרופו
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5