הפיתוח סוערת ובעקבותיה נשמע דו־שיח נמרץ בין הפסנתר והתזמורת, ובחטיבת החזרה מופיעים הנושאים כמעט בצורתם המקורית. במקום שבו היינו מצפים לשמוע קדנצה מורה בטהובן לפסנתרן "לא לנגן קדנצה אלא לתקוף מיד את הקטע הבא", והוא כתוב, בעצם, בסיגנון של קדנצה קצרה, המבוססת על שני הנושאים קודה הראשיים. התזמורת מצטרפת אל הסולן ב (סיומת) רבת להט. הפרק האיטי שירתי מאוד ודמוי נוקטורן. הנעימה הראשית מנוגנת תחילה בכינורות מעומעמים ולאחר מכן בפסנתר, המעטר אותה בווריאציות. כשההרמוניה האחרונה של הווריאציה השלישית דועכת, מחזיקים הבסונים חרש את הצליל סי (סולמו של הפרק) ואז, ללא כל מעבר, יורדת התזמורת כולה חצי טון, ל־סי במול. הצליל החרישי המוחזק מהווה רקע לקרעים מרומזים המסיים, המנוגן מיד רונדומנושאו הראשי של ה ללא כל הפסקה בינו ובין הפרק האיטי. רחב הממדים מתפרץ רונדונושאו של ה בסינקופות (הדגשות שלא במקומן הטבעי בתיבה) עזות ורוגשות. שליטתו הצורנית המופלאה של בטהובן והשימוש היצירתי שהוא עושה בה תורמים רבות לדינמיות ולעליצות שבפרק. אין זה המקום להיכנס לניתוח צורני מפורט, מרתק ככל שיהיה, של הפרק. באופן וצורת רונדוכללי הוא בנוי כמיזוג של צורת ה הסונטה, כשהחזרות על נושא הרונדו מהוות את המסגרת הכללית והאפיזודות השונות מהוות את החטיבות השונות של פרק סונטה מסורתי (תצוגה, פיתוח וכו'). אך למרות שהמיבנה סבוך ומורכב, הפרק עצמו נשמע ספונטני ומשוחרר. הפרק מסתיים בהאצה מסחררת, בעוצמה ובברק רב. בטהובן אולי הסתייג מן הכינוי "הקיסר" ליצירה זו, אך אין כל ספק כי לפנינו קונצ'רטו מיוחד במינו, רב הוד והדר, הנותן ביטוי ישיר לרגשות סוערים ומתפרצים. אורלי טל
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5