סימפוניית "הפנר" לא נולדה כסימפוניה, היא מוצרט קיבל דרך אביו 1782 נולדה כסרנדה. בקיץ הזמנה להלחין סרנדה עבור טקס הכניסה לאצולה של זיגמונד הפנר הבן, בן למשפחה עשירה וחשובה בזלצבורג. זו לא הייתה היצירה הראשונה שמוצרט הלחין עבור משפחת הפנר. שש שנים לפני כן הוא הלחין את הסרנדה ב־רה מז'ור ק' (המוכרת כיום כ"סרנדת הפנר") לכבוד 259 החתונה של מריה אליזבת' הפנר, אחותו של זיגמונד. כשהגיעה ההזמנה לכתוב סרנדה חדשה, מוצרט היה עסוק בהלחנת יצירות חדשות, בכתיבת עיבוד לכלי נשיפה לאופרה "החטיפה מן ההרמון", במעבר דירה ובנישואיו הקרובים לקונסטנצה ובר. למרות עיסוקיו הרבים מוצרט הסכים להזמנה. הוא כתב במהירות סרנדה בת שישה פרקים, בהם מארש ושני מינואטים, אותה שלח לאביו. אף על פי שמיהר בכתיבה, איננו בטוחים האם הספיק להשלים את היצירה עד לטקס שעבורו הוזמנה. כעבור כמה חודשים מוצרט ביקש מאביו את התווים בכוונה לעבד את הסרנדה לסימפוניה עבור סידרת הקונצרטים שלו בווינה. הוא היה מאושר לקבל את התווים בחזרה. הוא כתב את היצירה בכזו חופזה עד שהוא שכח לגמרי איך היא נשמעת, והוא הופתע מהאיכות יוצאת הדופן שלה. לקראת ביצוע היצירה הוא ערך מספר שינויים: הוא הסיר את המארש ואת אחד המינואטים והוסיף חלילים וקלרניטים לפרקים החיצוניים. הסימפוניה, עם הפרקים והתזמור .1783 במרץ 23־ המעודכנים, בוצעה לראשונה ב שלושת הפרקים הראשונים נוגנו בתחילת הערב והפינלה חתם את הקונצרט, כאשר באמצע נוגנו יצירות נוספות של המלחין. היצירה התקבלה באהדה רבה ואפילו הקיסר נשאר לאורך כל הקונצרט, בניגוד למקובל. נושא הפרק הראשון מתחיל בשני צלילים ארוכים במרווח של שתי אוקטבות ביניהם, שני צלילים שכמו אוגרים בתוכם את האנרגיה ממנה מתגלגל הפרק כולו. בתיבה השישית מופיע רעיון מנוגד, לירי באופיו, אך האוקטובות הבוערות חוזרות במהרה, כאשר הנושא מנוגן בכניסות צפופות בכלים השונים. הנושא ממשיך להישמע בצורות שונות במהלך הפרק, למשל בחטיבת הפיתוח, כאשר האבוב והבסון מנגנים דיאלוג אינטימי על רקע נגינתו בכינורות. הפרק השני הוא הארוך ביותר בסימפוניה ובעל התזמור המצומצם מכולם. כלי הקשת מנגנים את רוב החומר המוזיקלי, כשצלילי האבוב והבסון מהווים מעין הד לדיאלוג שלהם בפרק הקודם. הנושא הראשון רחב מאוד, והנושא השני מלא חן: הכינורות השניים והוויולות מנגנים את המנגינה ומעליהם, החל מתיבה לפני כניסת הנושא, הכינורות הראשונים מנגנים צליל גבוה בסטקטו פעמים רבות. הפרק השלישי הוא מינואט אלגנטי, ולאחריו טריו עדין. במשך הפרק בולטים בעיקר הקולות החיצוניים - הכינור הראשון ולעומתו הבסונים, דקות 21־ כ 385 ' ב־רה מז'ור, ק 35 ' סימפוניה מס ("הפנר") )1791-1756( וולפגנג אמדאוס מוצרט אלגרו קון ספיריטו אנדנטה מנואטו פרסטו
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5