מטבעם של המלחינים הגדולים ביותר שידעו למזג ביצירותיהם את העבר עם ההווה ואף לחזות את העתיד. באך השתמש בפוליפוניה (רב־קוליות) המתקדמת ביותר (גם לתקופתנו) ובמלודיות נועזות, אולם במסגרת ברוקית. מוצרט יצר את הדרמות הגדולות והחזקות ביותר וכתב מלודיות רומנטיות, אולם במסגרת קלאסית. בטהובן יצר את המיבנים המורכבים והמונומנטלים ביותר (אופייני למוזיקה של הרומנטיקה המאוחרת והמאה העשרים), בעזרת החומרים הפשוטים ביותר (אופייני למוזיקה עתיקה). ברהמס, אשר השכיל ללמוד ולחקור ביסודיות את המוזיקה האירופית מימי הרנסנס ועד ימיו, נעזר בידע הגדול שצבר בכדי לפתח את שפתו המוזיקלית הייחודית, המשלבת את הישן עם החדש ומעלה את רוחם של המלחינים הגדולים שאותם העריץ. ביצירותיו של ברהמס ניכרים העושר הקונטרפונקטי של באך, העוצמה של בטהובן, האלגנטיות הוינאית של שוברט ורוח הרומנטיקה הגרמנית של שומאן ומנדלסון. עוד בימיו שויך ברהמס לקבוצת השמרנים מבין מלחיני הרומנטיקה המאוחרת, בניגוד למלחינים הרפורמיסטים וגנר, ליסט וברוקנר. אולם, מסתבר שהשפעתו של ברהמס ה"שמרן" על המוזיקה של המאה העשרים לא נופלת בהרבה, אם בכלל, מזאת של מלחיני הקבוצה השנייה. למוזיקה של ברהמס היתה השפעה גדולה על אחת מדמויות המפתח במוזיקה של המאה העשרים - שנברג, כמו גם על מלחינים בולטים נוספים כמו הינדמית, רגר ונילסן. גאוניותו של ברהמס ניכרה כבר בצעירותו ואת יצירות המופת הראשונות לפסנתר סולו, להרכבים קאמרים ולקולות כתב כבר בשנות העשרים לחייו. לעומת זאת, למוזיקה הסימפונית ניגש ברהמס בזהירות רבה יותר. את שתי , אולם 25 הסרנדות התזמורתיות כתב אמנם בגיל ואת 43 את הסימפוניה הראשונה השלים בגיל השנייה שנה מאוחר יותר. בהשוואה, ניתן למצוא בסימפוניות, בין היתר, יותר בשלות, שלמות ותיחכום מאשר בסרנדות ולנסות להסיק מכך מדוע נכתבו הסימפוניות של ברהמס בתקופה מאוחרת יחסית בחייו. שתיים מתוך ארבע הסימפוניות מאת ברהמס כתובות בסולם מינורי: הסימפוניה הראשונה ב־דו מינור והסימפוניה הרביעית ב־מי מינור. הבחירה של ברהמס בסולמות אלו משקפת את האופי השונה בכל סימפוניה. הסימפוניה הראשונה כתובה ב־דו מינור, הסולם שבו כתובים הקונצ'רטו , מאת 457 ' , והסונטה לפסנתר, ק 491 ' לפסנתר, ק מוצרט, הסימפוניה החמישית והסונטה לפסנתר מאת בטהובן - סולם של דרמה, עוצמה 111 ' אופ וטרגיות. לעומתה הסימפוניה הרביעית כתובה בסולם מי מינור, שבו כתובים הקונצ'רטו לכינור מאת מנדלסון, הקונצ'רטו הראשון לפסנתר מאת שופן והסימפוניה החמישית מאת צ'ייקובסקי - סולם של ליריות ורומנטיקה. כבר מתחילתה של הסימפוניה הרביעית אפשר לשמוע משהו יותר אישי ועמוק מאשר בסימפוניות הקודמות של ברהמס. תחושה של מלנכוליה, בדידות, געגועים וכניעה מלווה את הצלילים של הנושא הראשי הפשוט, המרחף מעל ליווי מונוטוני בצ'לי ובוויולות. בחטיבת הנושא המישני מופיע מוטיב "ברהמסי" קופצני והחלטי בעל מיקצב מנוקד, ביחד עם נעימה ענוגה ושירתית בצ'לי ובקרנות. הנושא הראשי של הפרק השני, הכתוב בצורת רונדו־סונטה, מופיע לסירוגין במינור ובמז'ור. דקות 39־ כ 98 ' ב־מי מינור, אופ 4 ' סימפוניה מס )1897-1833( יוהנס ברהמס אלגרו נון טרופו אנדנטה מודרטו אלג'רו ג'וקוזו אלגרו אנרג'יקו א פסיונטו
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5