שווה ערך, אם לא גבוה יותר, מזה של הפרקים הראשונים; הניגודים העומדים בבסיס צורת הסונטה – בין הנושא הראשון לנושא השני, בין הסולם הראשי לסולמות מישניים – הוקצנו במיוחד בסימפוניה החמישית. אחד מהניגודים הללו הוא המתח שבין מינור למז'ור, והוא הוליד מסורת של פרשנות הרואה בסימפוניה הזו סמל למאבק וליציאה מחושך לאור. הרקע הפוליטי והאישי לכתיבת היצירה מספק תימוכין לפרשנות זו: במהלך הלחנת הסימפוניה החריפה חירשותו של בטהובן, לאחר שאותותיה הראשונים הופיעו בתחילת , ומלבדה סבל מטינטון (הפרעה 19־ המאה ה בה אדם שומע צלילים וצפצופים אשר אין להם מקור חיצוני אמיתי), מבעיות במערכת העיכול ומסדרה של אכזבות רומנטיות. אוסטריה, והעיר וינה במיוחד, עברה טלטלות פוליטיות בעקבות המהפכה הצרפתית, שהלכה והשתלטה על אירופה. יחסו של בטהובן למהפכה היה מורכב, והוא הביע ספקות רבים ביחס לנפוליאון. מנגד, הוא המשיך להאמין ברעיונות אשר עמדו בבסיס האידיאולוגי שהוביל למהפכה – חרות, שוויון, אחווה. הפרק הפותח הנמרץ כתוב כפרק סונטה קלאסי, כמעט ללא חריגות מהצורה המסורתית. הוא מניח את היסודות לסימפוניה כולה – המוטיב הפותח מופיע בכל פרקי היצירה, והמתח הגובר בין דו מינור (חושך) ל־דו מז'ור (אור ושחרור) עומד בבסיס חטיבות החזרה והקודה, שבפרק זה היא חטיבת פיתוח נוספת. הפרק השני כתוב כווריאציות כפולות, כלומר: על שני נושאים שונים, העוברים פיתוח לסירוגין. הנושא הראשון, ב־לה במול מז'ור, לירי באופיו ומוצג ראשית על ידי הוויולות והצ'לי. לאחריו מתחיל נושא שני, בכלי הנשיפה מעץ, גם הוא לירי, ב־לה במול מז'ור. מעבר חרישי קצר נקטע על־ידי התפרצות של הנושא השני, אך הפעם על ידי התזמורת כולה, ובסולם דו מז'ור, בשינוי הרמוני מפתיע. הבחירה בסולם דו מז'ור כסולם מישני לפרק ב־לה במול מז'ור איננה שגרתית, שכן סולמות אלו נחשבים רחוקים במסורת הקלאסית, אך היא נעשית כחלק מהמהלך הכולל של היצירה – המאבק להשתחרר מכבלי דו מינור אל עבר החירות שמסומלת על ידי דו מז'ור. גם האופי של שיר לכת, שהנושא השני מקבל כשהוא מופיע במלוא עוזו ב־דו מז'ור, מעלה את מראות המהפכה. , מתרחק עוד יותר מפרקי סקרצוהפרק השלישי, המנואט שהיו מקובלים בסימפוניות ובסונטות של מוצרט והיידן, ומפרקי הסקרצו המוקדמים יותר של בטהובן, שנכתבו בנימה קלילה ומשעשעת. הוא נפתח בנושא המנוגן בשקט על ידי הצ'לי והקונטרבאסים, ועונים להם הכינורות. המוטיב שפתח את הסימפוניה שב ונשמע, בווריאציה קלה, ומנוגן בתחילה על ידי הקרנות ואחר כך על ידי התזמורת כולה. החטיבה האמצעית, טריו, גם היא מתרחקת מהמסורת הקלאסית. אם בעבר מלחינים נטו לכתוב את חטיבת הטריו במרקם צנוע יותר (במקור לשלושה קולות ומכאן השם "טריו"), בטהובן מציג את ההפך הגמור – חטיבה קנונית בסיגנון פוגה בארבעה ולעיתים אף בחמישה קולות. מיד עם תחילתו מכריז פרק הסיום על ניצחונו של דו מז'ור בתרועה חגיגית, בהצטרפות הפיקולו, הקונטרה־בסון והטרומבונים. מבנה הפרק מבוסס על צורת הסונטה הקלאסית, בממדים גדולים בהרבה מהפרק הפותח (כמעט כפול ממנו). גם מפותחת במיוחד, אך ההפתעה קודהלפרק זה הגדולה מגיעה דווקא באמצעו: בסופה של חטיבת הפיתוח, במקום לחזור לתרועה הפותחת, בטהובן מתחיל את חטיבת החזרה מוקדם מדי, כביכול, . האבוב, סקרצובמוזיקה שהופיעה בסופו של ה שסימל את קול ההתנגדות של היחיד בפרק הראשון, מחזיק צלילים ארוכים וליריים מעל רחש גואה בתזמורת, המנגנת באופן עיקש את המוטיב הפותח. בקודה המסיימת המפעם (טמפו) הולך ומואץ, ובסיום חוזרת פעם נוספת התרועה שפתחה את הפרק, אך במפעם מהיר יותר, והסימפוניה נחתמת באקורד של ניצחון. הסימפוניה החמישית של בטהובן היא כמו חבר או חברה קרובים, שמכיוון שהם נוכחים בחיינו דרך קבע, אנו שוכחים להקדיש להם זמן איכות. ביצוע חי של הסימפוניה הוא הזדמנות טובה להאזין לה בתשומת לב יתרה. ניר כהן-שליט
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5