מעטות הן הסימפוניות אשר די לנקוב במספרן – מבלי לציין את שם המלחין, הסולם, מספר האופוס ושאר פרטים מזהים – ומיד יבינו הכול באיזו יצירה מדובר. הסימפוניה החמישית (מאת לודוויג ואן בטהובן, כמובן) היא ללא ספק אחת מהן. זו אחת היצירות הקנוניות ביותר בספרות המוזיקה המערבית, וייתכן שאף המוכרת והמבוצעת מכולן. במרוצת השנים מאז בוצעה , נקשרו בשמה 1808 לראשונה בווינה בדצמבר פרשנויות ומשמעויות פוליטיות, החל באגדה שהמוטיב הפותח מדמה את דפיקות הגורל בדלת (שהפיץ לראשונה אנטון שינדלר, תלמידו של בטהובן ואחד המקורות המפוקפקים ביותר לביוגרפיה של המלחין) ועד לשימוש במוטיב זה כאות הפתיחה לשידורי החדשות ברשות השידור הבריטית בזמן מלחמת העולם השנייה. שני צירופי מקרים קשרו את הסימפוניה לאות שסימלה את המאבק לניצחון של בעלות V היא הספרה הרומית V הברית בתקופה זו: האות למספר חמש, ובקוד מורס היא מיוצגת על ידי רצף הזהה למקצב הפותח של הסימפוניה (קצרקצר-קצר-ארוך). הסקיצות המוקדמות של הסימפוניה ב־דו מינור מופיעות לראשונה בפנקסי הסקיצות של בטהובן , התקופה שבה סיים לכתוב את 1804 משנת הסימפוניה השלישית שלו (ה"ארואיקה"). הוא עבד על הסימפוניה ב־דו מינור לאט ובהדרגה, במקביל להלחנת הסימפוניה הרביעית, לפסנתר ולתזמורת, הקונצ'רטו 4 ' הקונצ'רטו מס לכינור, האופרה "לאונורה" (הגירסה המוקדמת ל"פידליו") ויצירות נוספות. הכנר והמלחין , ביקש 1822־ לואי שלוסר, שנפגש עם בטהובן ב מבטהובן לתאר כיצד הוא מלחין, ובטהובן ענה ברגע נדיר של גילוי לב: "אני נושא את מחשבותיי לאורך זמן, לעתים לאורך זמן רב מאוד, לפני שאני ניגש לכתוב אותן. אני עורך שינויים רבים, מוחק ומשכתב, עד שאני שבע רצון. אני מודע מאוד למה שאני רוצה, והרעיון הבסיסי לא עוזב אותי. הוא גדל וצומח, ואני רואה ושומע את היצירה במלואה ניצבת לפניי כאילו נחצבה כמקשה אחת. או אז, כל שנותר לי הוא לשבת ולהעלותה על הכתב." תיאור זה, המדמה את תהליך הכתיבה לגדילתו של אורגניזם, הולם במיוחד את הסימפוניה שלפנינו: מוטיב קצר בן ארבעה צלילים, כמו תא חי, מתפצל והולך עד שהוא גדל לכדי יצור מפותח לגמרי. הלכידות הרעיונית שעומדת בבסיס הסימפוניה היא אחד ממאפייניה הבולטים ביותר של היצירה, ולמרות שלכידות תמטית לא הומצאה על ידי בטהובן, הוא מביא אותה לשיא. המוטיב הפותח של הסימפוניה מופיע כמעט בכל אחת מהתיבות בפרק הראשון, והוא שב וחוזר בשינוי אדרת בכל הפרקים הבאים. שמו של בטהובן מזוהה במיוחד עם ז'אנר הסימפוניה, שהוא שכלל, פיתח וקידם את מעמדה ברפרטואר של התקופה הקלאסית. עבור בטהובן, הסימפוניה היתה ז'אנר נשגב במיוחד שדורש ריכוז והקדשה. שלא כהיידן ומוצרט, בטהובן כתב מספר מועט יחסית של סימפוניות, בייחוד בהשוואה למספר היצירות סונטות 35 : שכתב בז'אנרים מרכזיים אחרים רביעיות לכלי קשת ועוד 16־ לפסנתר, למעלה מ עשרות יצירות קאמריות לפסנתר ולכלים נוספים. העובדה שניגש לכתיבת הסימפוניה הראשונה וכבר מלחין בשל שפירסם 30 שלו בהיותו בן יצירות רבות, מעידה על הכבוד הרב שרחש לז'אנר. חידושיו בתחום היו רבים. בסימפוניה החמישית הוא הרחיב את הרכב התזמורת על ידי הוספת כלים שנחשבו חריגים לרפרטואר זה: פיקולו, קונטרה־בסון ושלישיית טרומבונים; (סיומת), שעד אז שימשה נספח קודהחטיבת ה קצר בסוף פרק, הפכה אצל בטהובן לחטיבת פיתוח נוספת; פרקי הסיום, שלרוב היו פרקים קלילים וריקודיים, קיבלו אצל בטהובן מעמד דקות 31־ כ 67 ' ב־דו מינור, אופ 5 ' סימפוניה מס )1827-1770( לודוויג ואן בטהובן אלגרו קון בריו אנדנטה קון מוטו סקרצו: אלגרו אלגרו
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5