66 הגעתי במונית נוספת לקונסוליה והתפללתי בלבי כי האחראית על מחלקת הצופן, נאווה, תתחשב בהוצאות המוניות באותו ערב. ידעתי שהערב הזה אבוד, לא אספיק בשום אופן להגיע לגריניץ' וילג', לא אשמע את המוסיקה המופלאה של דיזי גליספי. שומר הלילה פתח את השער בחיוך: "נו, נשארת אצלה הרבה זמן! מה עשיתם שם?" עליתי למחלקת הצופן בעיניים טרוטות, שלחתי את המברק לוושינגטון וטילפנתי לעמיתי בשגרירות. זמן רב חלף עד שהשיב לטלפון. למי מיועד המברק? שאל. לשגריר הרמן, השבתי. הוא בינתיים טס לניו ". תעשה טובה, תקפיץ לו את Essex House" יורק, השיב עמיתי. והיכן הוא שוהה? במלון התשובה. התברר שהשגריר נמצא עתה בחדר אחד ליד גולדה וכי אני אמור לצאת שוב לשם כדי למסור לו את התשובה. "זה כבר יותר מדי", אמרתי לעמיתי בוושינגטון, "אולי נמתין עד הבוקר?" "לא, השגריר ביקש להעיר אותו מיד כשתתקבל התשובה". ". פקיד הקבלה כבר התחלף. הסברתי לפקיד החדש שאני Essex House" עוד מונית למלון אמור למסור לשגריר הרמן מברק דחוף. עכשיו בשעה שתיים לפנות בוקר? פקח הפקיד עיניים תמהות. "אני חייב, אין ברירה". שוב התבקשתי להראות תעודה מזהה ועליתי במעלית לקומה העליונה של המלון. נקשתי על דלתו של השגריר דקות ארוכות אך הוא לא פתח. כשכמעט ?Who is it ? התייאשתי, נשמע קולו הצרוד של אברהם הרמן: מי זה הזדהיתי והוא פתח את הדלת. השגריר כבד הגוף היה במכנסי פיג'מה ובגופייה. הוא פיהק פיהוק ארוך, הציץ בשעון היד שלו ואז אמר: התשובה של גולדה? תן לי אותה בבקשה! הוא לא הזמין אותי להיכנס וכל הדו שיח שלנו התנהל במסדרון. הוא קרא את תשובתה של שרת החוץ וביקש ממני להעלות על הכתב את תגובתו. כאן חשתי כי הגיעו מים עד נפש: "מר הרמן, שרת החוץ נמצאת כאן, בדלת הסמוכה, אתה פשוט יכול לדפוק על דלתה או לטלפן אליה ולדבר אתה. אני הולך הביתה". אמרתי. "מה? היא נמצאת כאן?" אמר השגריר. "כן, ממש כאן. לילה טוב לך". ופניתי למעלית. השגריר ההמום עמד עדיין בפתח קורא שוב את המברק. עוד באותו רגע קלטתי כי תגובתי לאברהם הרמן לא תאמה את קוד ההתנהגות המקובל. בסך הכל אני פקיד זוטר במחלקת הצופן והוא שגריר ישראל בוושינגטון, הנציג הישראלי הבכיר ביותר בכל צפון אמריקה. אבל כבר נמאס לי להתרוצץ בין הקונסוליה למלון ולא
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5