60 לדבריו בין הנוצרים ליהודים בעיר, ועל הרגע שבו החליט לעזוב אותה ולהגר לכאן בעקבות אחיו הבכור שעבר לדטרויט ועבד שם עד לפני כמה שנים במפעל להרכבת מכוניות. עולם חדש נפתח לפני. היכן בעירי הייתי שומע סיפורים כאלה? אני מגיע מירושלים הנידחת, עיר בירה פרובינציאלית המחולקת בין ישראל וירדן, ליגיונרים מציצים עלינו מבין חרכי החומה, שטח הפקר בין שני החלקים ובו גדרות תיל ומוקשים, סוף העולם. והנה כאן, במסעדה "מכה" יושב מולי הבעלים, אנטון שמו, שהוא ורעייתו חשוכי ילדים (ולמרות זאת כינויו היה אבו ג'ורג', שאם היה נולד לו בן כך היה קורא לו) והוא כמו אימץ אותי, ומספר לי סיפורים על עיר צפונית רחוקה במזרח התיכון שבניה, מוסלמים, נוצרים, ארמנים ויהודים, גאים בה וחושבים עצמם לבני מזל מעצם היוולדם בה ולא בשום מקום אחר, ואין להשוותם לבניה של דמשק הנחשבים בעיני החלבים לנחותים מהם בהרבה והמתגאים בעירם ללא סיבה נראית לעין. אבו ג'ורג' היה מיצר על כך שאיש לא ילמד את סודות הבישול המיוחדים שהביא מחלב — אשתי כבר לא מסכימה לבשל, אמר, וכל קרובי משפחתי חיים בדטרויט או בחלב. כל מה שאני מבשל כאן למדתי מאמי שלמדה מאמה. לא חבל שהכל יאבד? ובין סיפור לסיפור, בין טענה למענה, היה מגיש לשולחן מנה אחר מנה ממעדני חלב שלא טעמתי כמותם עד אז — ממולאים מופלאים, סלטים עדינים, חומוס, טחינה, פלאפל, בורגול, וכמנה אחרונה כּנאפה שאין דומה לה לטעם ולאנינות יחד, עם קפה טורקי חריף ומתוק שפוזרו בו גרגירי הֵל בכמות נדיבה. רק הפיתות שהגישו במסעדה זו לא מצאו חן בעיני; כמו כל הפיתות שנאפו אז בניו יורק הן היו דקות, ממש דקיקות, כמעט מתפוררות בידך. אבו ג'ורג' נהג להתבונן ארוכות בצלחתי ולהמתין עד לרגע שבו אסמן שסיימתי. אם הייתי מותיר משהו היה נעלב: מה, זה לא טעים לך? אבל אבו ג'ורג', התמלאתי לגמרי, איני יכול, איני מסוגל יותר, הייתי משיב. "אל תבלבל את המוח ותאכל", היה נוזף בי. מסעדת "מכה" היתה המפלט הקולינרי שלי בעיר הזועפת והקשה הזאת בנוסף לאישיותו המלבבת של אבו ג'ורג' שהיה לי כאב מאמץ. אותו יום היה אמור להיות יום הביקור השבועי במסעדתו של אבו ג'ורג', אך בשל בחינות באוניברסיטה ועומס כבד בעבודה במחלקת הצופן של הקונסוליה לא באתי למסעדה, אבל דאגתי לטלפן אליו להתנצל ולהבטיח לבוא באותו מועד בשבוע הבא. כל חלומי היה להגיע הביתה, להשתרע על המיטה הרחבה, לקרוא עיתון ערב ישראלי שהבאתי מהקונסוליה ולהתחיל לנמנם בניחותא. זה היה לאחר משמרת מייגעת במחלקת הקשר של הקונסוליה (ששירתה גם את המשלחת לאו"ם ששכנה באותו בניין וכן את משלחת משרד הביטחון שמוקמה באזור אחר של העיר), שלפניה הספקתי עד לשעות הצהריים להיות נוכח בכמה שיעורים באוניברסיטה.
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5