54 אגדת שלשה וארבעה חיים נחמן ביאליק א בַּת חֲמוּדוֹת יְפֵהפִיָּה הָיְתָה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר אֵין בְּכֹל-הָאָרֶץ מָשְׁלָהּ, וַיֶּאֱהָבֶנָּה הַמֶּלֶך כְּנַפְשׁוֹ, וַיִּצְרֶנָּה כְּבָבַת עֵינוֹ, וְהַנַּעֲרָה נִפְלָה וְזָרָה מֵעוֹדָהּ בִּדְרָכֶיהָ מִכָּל- בְּנוֹת גִּילָהּ, וַתִּמְאַס בִּשְׁאוֹן הֵיכְלֵי עֹנֶג, וַתִּבְחַר לְהִתְהַלֵּךְ בּוֹדֵדָה וְדוֹמֵמָה בְגַן הַמֶּלֶך אוֹ לְהַשְׁכִּים לַכְּרָמִים וְלִתְעוֹת בְּמִשְׁעוֹלֵיהֶם, וְנַפְשָׁהּ הוֹמָה וְעֵינֶיהָ נְשׂוּאוֹת לְמֵרָחוֹק, וַתְּהִי כְּחוֹלֶמֶת בְּהָקִיץ כָּל-הַיָּמִים וְאִישׁ לֹא יָדַע אֶתלִבָּהּ. וּבְהַגִיעַ לָהּ עֵת דּוֹדִים, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי-הַמְּלָכִים מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק לְדַבֵּר בָּּה אֶל אָבִיהָ, וְאוּלָם הַנַּעֲרָה בַת הַמֶּלֶך הִסְתּירָה פָנֶיהָ מֵהֶם וְלֹא שָׁעֲתָה לְדִבְרֵיהֶם, וַיָּשוּבוּ כֻלָּם אֶל אַרְצָם נִכְלָמִים וַחֲפוּיֵי רֹאשׁ. וַיְהִי כִּי אָרְכוּ הַיָּמִים וְהַנַּעֲרָה הִכְבִּידָה אֶת לִבָּהּ, וַיִּוָּאֲשׁוּ מִמֶּנָּה בְּנֵי-הַמְּלָכִים וְלֹא יָסְפוּ לְשַׁחֵר פָּנֶיהָ. וַיִּדְאַג לָהּ הַמֶּלֶך וַיִּתְעַצֵב אֶל לִבּוֹ, וַיַּעַל בַּלַּיְלָה הַגָּגָּה, וַיַּבֵּט בכּוֹכָבִים, לִרְאוֹת מִי יְהִי בֶּןהַמֶּלֶך אֲשֶׁר הוֹכִיחַ אֱלֹהִים לְבִתּוֹ וּמָתַי יָבֹא? וַיָּבֶן בְּאוֹתוֹת הַשָּמַיִם וַיַּרְא – וְהִנֵּה לֹא מֶלֶך וְלֹא בֶן-מֶלֶך נָכוֹן לְבִתּוֹ מֵעִם הָאֱלֹהִים, כִּי-אִם נַעַר עָנִי וְאֶבְיוֹן מִדַּלַּת הָעָם, הוּא יָבֹא אֵלֶיהָ לַמּוֹעֵד וּלְקָחָה לוֹ לְאִשּׁה. וַיֵּרַע לַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַיְּבַקֵּשׁ תַּחְבּולָה לְהָפֵר עֲצַת הַשָּמַיִם, וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: אַצְפִּינָה נָא אֶת-הַנַּעֲרָה יָמִים עַד עֲבוֹר הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר רָאִיתִי בַכּוֹכָבִים – וְעָבְרָה הַגְּזֵרָה. וַיָּתָר לוֹ אִי בּוֹדֵד בְּתוֹך הַיָּם, הַרְחֵק מִמְּקוֹם מַעֲבָר אֳנִיּוֹת, וַיִּבֶן שָׁם מִגְדָּל גָּבֹהַ, וְאוּלַמִּים וַחֲדָרִים רַבִּים בּוֹ, וַיַּקִּיפֵהוּ חוֹמָה בְצוּרָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו סָבִיב, וַיּוֹשֶׁב אֶת-בִתּוֹ בְתוֹךְ הַמִּגְדָּל, וְשִׁבְעִים סָרִיסִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל הוֹשִׁיב עִמָּה לְשָׁמְרָה וּלְשָׁרְתָה, וְצֵידָה לָרֹב הֵכִין שָׁמָּה מִכָּל מַאֲכָל וּמִכֹּל מַשְׁקֶה וּמִכֹּל מַעֲדַנֵי אֶרֶץ, אֵין מַחְסוֹר דָּבָר, וַיִּסְגֹר אֶת-כָּל- שַׁעֲרֵי הַמִּגְדָּל וְדַלְתֹותָיו בִּבְרִיחֵי בַּרְזֶל וּבְמַנְעוּלִים, עַד לְאֵין מוֹצָא וּמָבוֹא, וַיֹּאמַר: עַתָּה אֶרְאֶה פֹעַל אֱלֹהִים וּמַעֲשֵׂהוּ, הֲתָקוּם עֲצַת הַכּוֹכָבִים אִם לֹא. וַתֵּשֶׁב בַּת הַמֶּלֶךְ בַּמִּגְדָּל הַהוּא, וְשִׁבְעִים הַסָּרִיסִים שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ מִכָּל מִשְׁמָר וְשׁוֹקְדִים עָלֶיהָ יוֹמָם וָלַיְלָה וַחֲרֵדִים לְמַלֹּאת אֶת-הַקְּטַנָּה וְאֶת-הַגְּדוֹלָה בְּמִשְׁאֲלוֹתֶיהָ. וְגַם מִכָּל שִׂמְחָה לֹא מָנְעוּ לִבָּהּ, כִּי כֵן צִוָּה הַמֶּלֶך, לְהַרְבּוֹת שַׁעֲשׁוּעִים לְנַפְשָׁהּ וְלֹא תִשּׁוֹמֵם בִּבְדִידוּתָהּ. וְרַק אֶת-הָאַחַת קָצְרָה יָדָם מִתֵּת לָהּ: לְהוֹצִיאָהּ מִפֶּתַח הַמִִּגְדָּל וָחוּצָה, כִּי הָיָה הַמִּגְדָּל סָגוּר וּמְסֻגָּר מִכָּל עֵבֶר, אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא. וְהָיָה מִדֵּי יֵצַר לְרוּחָהּ בַּבַּיִת פְּנִימָה – וְעָלְתָה אֶל גָּג הַמִּגְדָּל וְהִתְהַלְּכָה שָׁם לְרוּחַ הַיּוֹם, אוֹ אֶל מַעֲקֵה הַגָּג תִּשּׁעֵן, וְהִבִּיטָה אֶל מֶרְחֲבֵי הַיָּם אֲשֶׁר מִסָּבִיב וְהִקְשִׁיבָה לַהֲמוֹן גַּלָּיו וְהָיְתָה לָהּ הָרְוָחָה.
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5