52 כיוון שהבחין רב שלמה שאני מתבונן ומתעניין, ופה ושם גם נועץ מבטים בלי בושה, פתח איתי בשיחה. "אני כמו הסנה הבוער. ברגע שמוישה מתקרב ואומר הופ, יש כאן משהו מעניין, מה הוא עושה, השיח? מדבר איתו. ומה, רק מוישה ראה את התופעה הזאת?! המון טמבלים עברו שם וראו אותו בוער באש ואיננו אֻכָּל, ומה עשו? גירדו בסנטר והמשיכו הלאה. אבל אתה מתקרב. אז אני אספר לך." "מה תספר לי?" "אספר לך למה כולם כועסים עלי היום." ורב שלמה התחיל לספר למה כועסים עליו. ונראה די שמח שכועסים. ובעודו מספר קיפל ראול התפיליפיני את הטעון קיפול וגילגל וסידר בשקית ומדי פעם ציחקק והחליק ברוך על ידו של הקשיש. "אתמול, אתה מבין, היה יום ההולדת של רב ראול. וחשבתי, מה אני יכול לעשות כדי לשמח אותו? שנים הוא אצלי, הפסקנו לספור. ובסך הכול אני חושב שטוב לו וטוב לי. יש לי בית נעים. הרבה אור. אני גם לא נודניק. כשאני לא צריך אני לא צריך. כסף אני תמיד מוסיף לו עוד קצת, שיהיה בריא. אבל האוכל, מה נעשה עם האוכל? "אני, מה אני אוהב? דג מלוח. מאוד אוהב דג מלוח. הערינג. עם פרוסות דקות של בצל. וקצת עלי דפנה ופלפל. זה כהן מכין לי ושולח. הערינג שמנמן, לחם טוב וחמאה, מלפפון חמוץ. בשבת גם כוסית קטנה בצד. אבל הוא, מסכן, לא מסוגל. לא מתקרב לזה אפילו. הוא צדיק כמו שהוא גוי. ואני, מה עוד יש לי בבית? חתיכה קוגל. גבינה כחושה. זה לכבוד דוקטור פרוייליך. אחותי לפעמים מביאה מרק גריסים שאני ממש טועם את האימא שלי. אבל ראול, מסכן. גריסים? קוגל? מה פשעו? אני רואה אותו יושב בצד ולועס והלב שלי בוכה בשבילו. ככה ללעוס אני מאחל לכל שונאי ישראל. עכשיו, אני יודע שיש לו יום הולדת באמצע מרחשוון. יש גם לועזי אבל זה אני לא אומר בבית כנסת. בשנה שעברה אחותו שלחה מכתב יפה בתאריך הזה, והרגשתי לא טוב שבכלל לא חשבתי, לא העליתי על דעתי שגם רב ראול נולד מתישהו, ואילו היה יהודי היתה לו פרשת בר־מצווה כמו שצריך. לֵךְ לְךָ, אגב. מה אתה חושב, לא בדקתי? והנה עברה שנה, ושוב יום הולדת יש לו. ומה עשיתי? בגינה הציבורית כאן בחוץ — כל יום הוא מגלגל אותי לשם — יש שניים־שלושה ספסלים, שטיבל של פיליפינים. עַם סגולה. שלשום כשהלך קצת הצידה ביררתי עם החברים
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5