51 יפה להם ושניכר בו כי פעם היה כאן גבר חסון ומרשים. כעת הוא מוטל בידיו הרחומות והשחומות כעוגת דבש של ראול, שיושב בקצה הספסל וגוחן אליו כדי להכינו לתפילת השחר. "גוי מארץ הגויים", כמו שרב שלמה עצמו יאמר לי בפעם השלישית שאגיע לשם. ואכן הגעתי, רק כדי לראות שוב באיזה ריכוז עילאי, באיזו עדינות חומלת כורך הגוי את הרצועות השחורות על זרועותיו השמוטות של היהודי הזקן שהוא קורא לו "אבא". "גוי מארץ הגויים, אבל תראה לי פה יהודי אחד עם כזאת חרדת קודש. אחד תראה לי. אתה יודע איך אני קורא לו? התפיליפיני שלי. נכון, רֶבּ ראול?!" וראול מחייך. "תאמין לי, אלה," ממשיך רב שלמה, "בקושי פרס נובל אחד יש להם, אבל אם יש בעולם עם סגולה — זה הם." בשטיבל ומתיישבים יחד באותה הפינה. ראול פותח 8:15 בכל בוקר הם מגיעים למניין של את שקית הבד ומוציא ממנה טלית כה שחוקה עד שבקושי נותרה בה ממשות. את הטלית הוא פורש לנגד עיניו של רב שלמה, ואחרי שזה מברך הוא ממלמל אמן חטופה, מסדר את הטלית על כתפי הזקן ומזדרז לשלוף שתי ציציות שהסתבכו בגלגלי הכיסא. כעת הוא משחיל לולאת עור שחורה על זרוע שמאל של רב שלמה, מהדק אותה קלות ומסמן לו לברך. אחרי שענה אמן גם על זאת הוא כורך לאט ובמדויק את הרצועה על זרועו של הזקן, החיוורת כבטן של שממית. הרצועות עצמן עתיקות ומהוהות לא פחות מעורו של רב שלמה, וראול מטפל בהן בזהירות עילאית כחרד שמא יתפרק הכול פתאום בין ידיו. משעה שהיהודי עטור בתפילין מקודקודו ועד קצה אצבעו הם נותרים לשבת זה לצד זה, אך כעת הם מפליגים איש־איש לעולמו, צמודים וזרים כמו דבר והיפוכו. רב שלמה משייט לעבר הפסוקים העתיקים, הניגונים המהורהרים שליוו את תפילותיו עוד מילדות, ואילו ראול מתפנה לבהות בנקודה בקיר. לפעמים הוא שולף את הטלפון הנייד שלו. היו ימים ששיחק בָּאבֶּלס ואף נחל בו שיא אישי נאה, אבל מאז שידידיה רמז לו בתקיפות כי לא ראוי באבלס בבית הכנסת הוא פשוט בוהה. ראול יודע היטב מתי הזמן לקפל את התפילין. קשה לשער באיזו מידה מובנים לו המשפטים של סדר פיטום הקטורת, שכן צרור המילים העבריות שלמד במהירות הוא קומץ שימושי ויעיל, ואילו בפיטום הקטורת אין בכלל "קופת חולים", "דוקטור פרוייליך" או "ארון חשמל". ובכל זאת הוא למד להכיר את המבנה הכללי של הקטע הסתום הקדמוני, ובערך ברגעים שבהם רבן שמעון בן גמליאל מסביר מאיזה עץ נוטף השרף שאנו קוראים לו "צרי" הוא מתנער פתאום ומזדרז להסיר ולקפל יפה־יפה את התפילין של ראש ושל יד ולסיום גם את הטלית. בתחילה לא היה נושק להן לפני הקיפול, אבל משראה שכך נוהגים כמה וכמה מן המתפללים החל לעשות כן גם הוא ושמח לראות שהדבר מזכה אותו בחיוך רחב של רב שלמה, ורק ידידיה ציקצק בזעף, "ליצנות."
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5