50 התפיליפיני שלי ג׳קי לוי בימי האבל על אבי תרתי אחר מקומות שאפשר להתפלל בהם גם בשעות לא שעות ולומר קדיש לעילוי נשמתו. כך קרה שהתחלתי לבקר בשטיבל. בלי הרבה חמדה הייתי בא בשערי כוורות עסקניות של יהודים ופורש מהן כעבור שעה קלה, ותמיד הותיר בלבי הביקור מין זמזום חמצמץ. אל השטיבל הייתי מגיע כמו שגסטרונום מדופלם מגיע לדוכן של מזון מהיר בעטיפת נייר שמנונית. כי צריך. כי אין זמן או ברירה. בכל פעם שנכנסתי לאחד מהם בירושלים או בבני ברק הייתי מתבונן סביב ותוהה אם יש בין המתפללים כאלה שזהו מקום התפילה הקבוע שלהם. ידעתי שכן, אך היה קשה להאמין שמישהו יקבע את מושב תפילתו במקום שמזכיר תחנה מרכזית שעזבוה כל האוטובוסים. אל השטיבל הזה הגעתי בלי שום ציפייה לְדָבָר שברגש, ובכל זאת דווקא שם נח מבטי על יהודי קשיש בכיסא גלגלים ועל המטפל הפיליפיני שלו, שהיה כורך לקשיש את רצועות התפילין סביב זרועו. התמונה הזאת היתה דבר שבשגרה למבקריו הקבועים של השטיבל הקטן שבשכונה, מניין וחצי של דמויות שכמעט מתחייב לכנותן "בריות"; יהודים שאיזו מרוּפטוּת נצחית זרוקה בהם, שעקימת פניהם, דבלולי שערם ומשהו בַּסך הכול של נוכחותם בעולם העידו עליהם שהבוקר שוב תפס אותם לא מוכנים. ובאמת, כמה אנשים עשויים להפתיע אותך בעצם העובדה שהחולצה שלהם מכופתרת נכון? כך או אחרת, בניגוד אלי, שהבטתי פעור־פה בעובד הזר שהניח תפילין למטופל שלו, שאר המתפללים נראו רגילים בתמונה, וגם אלמלא היו רגילים בה עדיין היו מביטים בשני אלה כדרך שאדם מביט במגבת מטבח ישנה. הדבר התרחש, וככל שאני מבין עודנו מתרחש, בפינה השמאלית האחורית בשטיבל ההוא, לצד ספסל עץ שהוצב שם בימים שעוד היו בעולם נגרים אמיתיים. רֶבּ שלמה, יהודי מופלג בשנים, יושב בסמוך לַספסל בכיסא הגלגלים שלו, עיניו צוחקות בין קפלי עורו הרפוי ואצבעותיו כמעט פריכות, ובנוגע לכל השאר רק אלוהים יודע. ואף על פי שהוא מקופל בכיסא בתנוחה גוזלית שאינה נוחה למחמאות, אפשר לומר כי הוא מאותם קשישים שהזִקנה
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5