46 פה בשביל הסיפור?" חוקר השוודי. "איזה סיפור?" שואל השליח. רואים שהוא משקר, הוא לא ממש טוב בזה. "תוציא", זורק לו הסוקר, "נו, תוציא כבר את האקדח". "אין לי אקדח", מתוודה השליח וחושף מתחת למגש הקרטון שלו סכין קצבים ארוכה, "אבל אני אחתוך אותו פרוסות-פרוסות כמו פסטרמה אם הוא לא מתזמר לי כאן איזה מעיישה עכשיו". שלושתם יושבים על הספה. השוודי מימין, לידו השליח, משמאל הסוקר. "אני לא יכול ככה", אני אומר להם, "הסיפור פשוט לא ייצא כששלושתכם כאן עם הנשק והכל. לכו, תעשו סיבוב קטן בחוץ, עד שתחזרו אני כבר אהיה מוכן עם משהו". "החרא יצלצל למשטרה", אומר הסוקר לשוודי. "מה הוא חושב, שעשו אותנו באצבע?" "נו, תן כבר אחד ונלך", מתחנן השליח, "אחד קצר. אל תהיה קמצן. זאת תקופה קשה. אבטלה, פיגועים, איראנים. אנשים צמאים למשהו אחר. מה אתה חושב שהביא אותנו, אנשים נורמטיביים, עד לכאן, עד אליך? הייאוש, בנאדם, הייאוש". אני מהנהן ומתחיל שוב. "ארבעה אנשים יושבים בחדר. חם. משעמם. המזגן לא עובד. אחד מהם מבקש סיפור. השני והשלישי מצטרפים אליו..." "זה לא סיפור", מתרגז הסוקר, "זה דיווח. זה בדיוק מה שקורה כאן עכשיו. בדיוק מה שאנחנו מנסים לברוח ממנו. אל תפרוק עלינו את המציאות ככה, כמו אוטו זבל. תפעיל את הדמיון שלך, אח שלי, תמציא, תזרום, לך עם זה הכי רחוק שאפשר". אני מתחיל מחדש. "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר. הוא רוצה לכתוב סיפור. הרבה מאוד זמן עבר מאז שכתב את הסיפור האחרון שלו, והוא מתגעגע. מתגעגע לתחושה הזאת של ליצור יש מיש. כן, יש מיש. כי יש מאין זה כשלגמרי ממציאים משהו. זה לא שווה וזה גם לא ממש חוכמה. אבל יש מיש זה כשאתה מגלה משהו שהיה קיים כל הזמן הזה בתוכך, מגלה אותו בתוך התרחשות שאף פעם לא קרתה. האיש מחליט לכתוב סיפור על המצב. לא על המצב המדיני וגם לא על המצב החברתי. הוא מחליט לכתוב סיפור על המצב האנושי. המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה. אבל שום סיפור לא בא. כי המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה כנראה לא שווה סיפור. הוא כבר מתכונן לוותר כשלפתע..." "הזהרתי אותך כבר", קוטע אותי השוודי, "בלי דפיקה בדלת". "אני חייב", אני מתעקש, "בלי דפיקה בדלת אין סיפור". "תן לו", אומר השליח ברוך, "שחרר קצת. רוצה דפיקה בדלת? שתהיה דפיקה בדלת. רק שיבוא לנו כבר סיפור".
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5