45 אני מתחיל, "פתאום נשמעת דפיקה בדלת". המזוקן מזדקף. לרגע נדמה לי שהסיפור תפס אותו, אבל הוא לא. הוא מקשיב למשהו אחר. מישהו באמת דופק בדלת. "תפתח", הוא אומר לי, "ואל תנסה כלום. סלק אותו מכאן כמה שיותר מהר, אחרת זה ייגמר רע". הצעיר בדלת הוא סוקר. יש לו כמה שאלות. קצרות. על הלחות הגבוהה כאן בקיץ ועל איך זה משפיע על העצבים שלי. אני אומר לו שאני לא מעוניין להשתתף בסקר אבל הוא נדחף לדירה בכל זאת. "מי זה?" הוא שואל אותי ומצביע על המזוקן. "זה האחיין שלי משוודיה", אני משקר. "הוא בא לכאן לקבור את אבא שלו שנהרג במפולת שלגים. אנחנו בדיוק עוברים על הצוואה. תהיה מוכן בבקשה לכבד את הפרטיות שלנו ולעזוב?" "חאליק", טופח לי הסוקר על השכם, "כולה כמה שאלות. תן צ'אנס לאחיך להתפרנס. משלמים לי לפי גולגולת". הוא משתרע על הספה עם הקלסר שלו. השוודי מתיישב לידו. אני עדיין עומד, מנסה להישמע נחוש. "אני מבקש ממך לצאת", אני אומר לו, "באת בזמן לא טוב". "לא טוב, אה?" שולף הסוקר מתוך הקלסר אקדח תופי ענקי. "למה לא טוב, כי אחיך מזרחי? בשביל שוודים אני רואה שיש לך ים זמן. אבל למרוקאי, חייל משוחרר שהשאיר חתיכה מהטחול שלו בלבנון, לסחבק אין אפילו דקה לתת". אני מנסה להסביר לו שזה לא ככה. שהוא פשוט תפס אותי ברגע עדין עם השוודי הזה. אבל הסוקר מקרב את קנה האקדח לשפתיו, מסמן לי לסתום. "אודרוב", הוא אומר, "בלי תירוצים. שב כאן בכורסה ותתחיל לשפוך". "לשפוך מה?" אני שואל. האמת שעכשיו אני כבר באמת בלחץ. גם לשוודי יש אקדח, יכול להיווצר כאן מתח, מזרח-מערב וכאלה, הבדלי מנטליות. או שהוא סתם יכול להתפוצץ כי רצה את הסיפור רק לעצמו, סוליקו. "אל תתחיל איתי", מאיים הסוקר, "יש לי פתיל קצר. נו, שפוך כבר איזה סיפור טיק-טק". "כן", מתחבר אליו השוודי בהרמוניה מפתיעה ומכוון אלי גם הוא את הכלי שלו. אני מכחכח ומתחיל שוב, "שלושה אנשים יושבים בחדר..." "ובלי 'פתאום דפיקה בדלת'", מזהיר השוודי. הסוקר לא בדיוק מבין למה הוא מתכוון, אבל זורם איתו. "וואללה", הוא אומר, "בלי דפיקה בדלת. ספר משהו אחר. מפתיע". אני שותק רגע, לוקח אוויר. המבט של שניהם מרוכז בי. איך תמיד אני מוצא את עצמי במצבים האלה? לעמוס עוז או לגרוסמן זה בחיים לא היה קורה. פתאום נשמעת דפיקה בדלת. המבט המרוכז שלהם הופך למאיים. אני מושך בכתפי. הרי זה לגמרי לא אני. אין שום דבר בסיפור שלי שקשור לדפיקה הזאת. "תיפטר ממנו", מצווה עלי הסוקר, "תיפטר ממנו, מי שזה לא יהיה". אני פותח את הדלת רק חריץ. עומד שם שליח של פיצות. "אתה קרת?" הוא שואל. "כן", אני אומר, "אבל לא הזמנתי פיצה". "כתוב לי כאן זמנהוף ארבע-עשרה", הוא מנפנף לי מול הפנים בפתק ונדחף פנימה. "כתוב", אני אומר, "אבל לא הזמנתי שום פיצה". "משפחתית", הוא מתעקש. "חצי אננס חצי אנשובי. זה כבר שולם. אשראי. תן לי רק טיפ ואני טס מכאן". "גם אתה
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5