44 1 נספח מקבץ קטעי קריאה קצרים פתאום דפיקה בדלת אתגר קרת "ספר לי סיפור", מצווה האיש המזוקן שיושב אצלי על הספה בסלון. המצב, אני מודה, לא ממש נעים לי. הרי אני כותב סיפורים, לא מספר אותם. וגם את זה אני לא עושה לפי הזמנה. האדם האחרון שביקש ממני לספר לו סיפור היה הבן שלי. זה היה לפני שנה. סיפרתי לו משהו על פיה ונברן, לא זוכר מה אפילו, ואחרי שתי דקות הוא נרדם. אבל המצב כאן שונה באופן מהותי. כי לבן שלי אין זקן. או אקדח. כי הבן שלי ביקש את הסיפור יפה, והאיש הזה פשוט מנסה לשדוד אותו ממני. אני מנסה להסביר למזוקן שאם יחזיר את האקדח לנרתיק זה רק יעבוד לטובתו. לטובתנו. קשה להמציא סיפור כשלוע של אקדח טעון מכוון לך לראש. אבל הבנאדם מתעקש. במדינה הזאת, הוא מסביר, אם אתה רוצה משהו אתה חייב לדרוש אותו בכוח. הוא עולה חדש משוודיה. בשוודיה זה לגמרי אחרת. שם, אם רוצים משהו, מבקשים בנימוס ולרוב גם מקבלים. אבל בלבנט המהביל והמחניק הזה זה לא ככה. מספיק לך כאן שבוע כדי להבין איך זה עובד. או יותר נכון, כדי להבין איך זה לא עובד. הפלסטינים ביקשו יפה מדינה. קיבלו? זיבי קיבלו. עברו להתפוצץ על ילדים באוטובוסים, פתאום התחילו להקשיב להם. המתנחלים רצו שייכנסו איתם לדיאלוג. נכנסו? קדחת נכנסו. הרביצו מכות, שפכו קצת שמן רותח על מג"בניקים, פתאום התחילו לבוא לקראתם. המדינה הזאת היא מדינה שמבינה רק כוח, ולא חשוב אם מדובר בפוליטיקה, בכלכלה או במקום חניה. רק כוח אנחנו מבינים כאן. שוודיה, המקום שממנו המזוקן עשה עלייה, היא מקום מתקדם ומצליח בלא מעט תחומים. שוודיה זה לא רק אבבא ואיקאה ופרס נובל. שוודיה זה עולם ומלואו, וכל דבר שהם השיגו, הם השיגו אך ורק בדרכי נועם. בשוודיה, אם הוא היה הולך לבית של הסולנית של אייס אוף בייס, דופק בדלת ומבקש שתשיר לו שיר, היא היתה מכינה לו כוס תה, שולפת גיטרה אקוסטית מתחת למיטה ומנגנת לו. והכל בחיוך. אבל כאן? הרי אם לא היה לו אקדח ביד הייתי זורק אותו מכל המדרגות. "תראה", אני מנסה להתפלמס. "שום תראה", רוטן המזוקן ודורך את האקדח, "או סיפור או כדור בראש". אני מבין שאין ברירה. הבנאדם רציני לגמרי. "שני אנשים יושבים בחדר",
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5