21 בנוי בצורת הסונטה***. פתיחתו הפרק הראשון יכולה לעורר דיצה בכל ילד ומי שנפשו ילדית: פעמוני מזחלות חורף מציירים וינה הלובשת לובן, אולי אלה חג המולד או פתחה של שנה חדשה. שקיפותו של התזמור - גם בהתקבץ מקבצים קונטרפונקטיים – משיבת נפש. מנגינה מחייכת רודפת אחרת, אף אחת אינה מעווה פניה, עד למקטע הפיתוח***. שם השמיים מתקדרים, והפרק לובש אופי של חלום ביעותים. ואולם, החלום הרע חולף, והסיום מחזיר אותנו לאווירת הרוגע. מתארת ניצה אברבאיה כך: ״[זהו] הפרק השניאת סקרצו גרוטסקי, המשלב לסירוגין חטיבות טריו רגועות בנוסח מחול לנדלר אוסטרי״****. התוצאה היא סקרצו כפול (סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו), כבפרקים דומים בסימפוניות של בטהובן. בגרסה המקורית הוסיף מהלר את הכותרת: "החבר הין קורא למחול. המוות מנגן בכינורו בדרך מוזרה ומוביל אותנו בריקוד לשמיים". החבר הין היה בפולקלור הגרמני כינוי הומוריסטי למלאך המוות, המפתה בנגינתו נשמות (כב"ש ׂׂר היער" של גתה). המוות מיוצג בפרק בכינור סולו שמיתריו מכוונים בטון אחד גבוה מן המקובל (ְסְקוֹֹרדַַטוּּרה), ויוצרים צליל חריף כבכינור עממי. בעת חיבור הפרק אמר מהלר: "זה סקרצו מסתורי, מבלבל ומוזר. הוא נשמע מסמר-שיער, אך באדג'ו יבוא הכל על מקומו בשלום". , אדג'יו, מתון, כהגדרת הפרק השלישיהבטיח וקיים: המילה אדג'ו, ומאיר פנים במיוחד לצ'לי, המציגים את הנושא הראשון. לאחר זמן מה, המפעם מואץ ומזכיר את דופק הסקרצו, והנושא המרכזי לובש תחפושות חדשות. כשכבר נדמה שהקצב יוצא משליטה, הקרנות "לוחצות על הבלמים" והשקט שב. אבל הנה הפתעה חדשה - אקורד מי מז'ורי, סולם הנשמע מרוחק וחדש, אף כי נרמז כבר קודם. לבסוף הפרק "חוזר לעצמו", לטמפו הראשון ולסולם התחילי, סול מז'ור, ורק צל נותר מן הזעף. לכאורה! כי משמעותו של המי מז'ור הנ"ל אינה מתבררת עד לתיבות האחרונים של הפרק הרביעי. סולמן אותו מי מז'ור, כאילו חלומו של הילד הוביל - כדרך הלבנים הצהובות של דורותי - אל החזון השמיימי. תיאור גן העדן מופקד, כאמור, בידי השיר "החיים השמיימיים" שצליליו נרמזו כבר בפרקים הקודמים, אך כאן נשמע הכל בבירור גם במילים: כמה חסרי דאגה חיי גן העדן, מלאי מחול ונגינה... ֶה טורח, הורדוס בוזק ומורח, �ֶּ ואוכל טעים! יוחנן על ש פטרוס מגיש דגים ומרתה תפודים מאודים. יש הסוברים שחלקים באוסף "העממי" הומצא בעצם "במוחם הקודח" של צמד המלקטים, ארנים פון אכים וקלמנס ברנטו. * ** את החידוש שחידש בטהובן בשלבו שירה בתשיעית שלו אימץ גם מהלר - כברליוז, מנדלסון, ליסט וסיבליוס לפניו. *** צורת הסונטה הוא "שם קוד" לפרק או ליצירה המתחילים במצג (אקספוזיציה), העשויה לרוב נושא א', גשר, נושא ב' ולפעמים קודטה (זנבון); למצג מצטרף הפיתוח (וריאציות על נושאי המצג), ואז בא המחזר (רפריזה או רה-קפיטולציה), ה"נוטל חזרה" את נושאי המצג ומשמיעם שוב, לרוב בשינוי ובגיוון. **** לנדלר הוא, למשל, המחול שמחוללים מריה והרוזן פון טראפ ב"צלילי המוזיקה". ) והדף הפותח של הפרק הראשון של הסימפוניה, צילום: ויקפדיה 1905 כריכת ההוצאה לאור הראשונה של הסימפוניה (משנת
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5