16 רבות מיצירותיה הקוליות של סטלה לרנר, כ"אביב אחד" ו-"חמדה", שגרסאותיהן התזמורתיות מוצגות כאן בהשמעת בכורה, מותחות עד לקצה הגבול את המדיום הקאמרי של השיר האמנותי, ומהוות סצינות אופראיות או קנטטות דרמטיות. היא כמעט סוגה לעצמה: שילוב "אביב אחד"יצירתה של שיר, תפילה וסצינת טירוף. זהו שיר מוכר פחות למעריציה, ולדברי המלחינה הוא "הנועז והחושפני בשיריה של לאה גולדברג. עוצמתה המצמררת של הפואמה הדהדה בי הרבה זמן עד שהשתחררה כסצינת וידוי – סיכום אל מול האל, סוג של 'מילה אחרונה' במשפט האלוהי". המשפט הזה דו-כיווני: גיבורת השיר מבקשת מחילה מן האל, אך גם מצהירה "ואני אסלח, אמחל ואכפר לך, ריבונו של עולם". הפתיחה התזמורתית מקפלת בה את זרעיהם של מוטיבים שיתפתחו בסצינה כולה. התזמורת מביעה את המתח בין ערגה ותקווה לבין ייאוש כנוע ופטליסטי. הצניחה אל הייאוש מובילה אל כניסת הזמרת, שמילותיה הראשונות, "היום איני יודעת שום תפילה" מולחנות כסיום קודר לשיר שטרם התחיל. אך אז התזמורת משתתקת והזמרת פורצת ברצ'יטטיב שבו היא מחזירה את עצמה ואותנו אל "אותו הלילה" שבו עדיין נשאה תפילה חושנית ונועזת. כאן, בקול חשוף ועירום, אפשר כבר לחוש בניצני השגעון. התפילה עצמה נפתחת בקדיש שנושאת המשוררת על עצמה בנעימת תפילה יהודית. מכאן מתחילה התנודה המתמדת בין עולם התפילה החסוד-כביכול לבין מונולוג פנימי נרגש וייצרי, ובין ציניות מסתגרת לעצבים חשופים. הסכסוך בתוך נפשה של גיבורת השיר מתגלה בתפניות מוזיקליות חדות ובמאבק קונטרפונקטי בין הזמרת לתזמורת. רגשותינו כלפי הדמות (רחמים? הערצה? הזדהות?) משתנים אף הם מרגע לרגע. הלחנת המילים "סלח לי, ריבונו של עולם, כי לא הריתי אלא שירים" מבליטה את אופיין הגאה אך גם הסרקסטי והמוזיקה מובילה בהדרגה אל התרסה זועמת, כמעט יהירה: "וכי צדקתי בכל יסוריי!" אלא שמייד אחרי הצהרה זו, התזמורת נסוגה מן הסולם שביססה הזמרת, כאומרת לה "האומנם צָָדָָקְְתְְ?" מתח זה נמשך לאורך כל הסצינה: הזמרת מבססת את מעמדה בקטעים שהוראות הביצוע שלהן הן "אקסטטי וטראגי" או "מאסטוזו", אך הקרקע נשמטת מתחת לרגליה. "סצינת טירוף" אמרנו. שיא הניצחון שבעוצמתה הנשית של הדמות מגיע בחלק השלישי, בהלחנת המילים "כי ידעתי אהוב בנפשי ובבשרי": המילים "כי ידעתי" על מטענן הארוטי חוזרות כמוטו, פתח לשירה מלודית-לירית החושפת טלטלה חושנית ורגשית. ההצהרה הקודרת "הכל אסלח לך!" מובילה אל האפילוג הטראגי, לבקשה האחרונה – ספק נואשת, ספק סרקסטית ל"אביב אחד וחמסיני". הזמרת חוזרת בעקשנות, ברגיסטר נמוך, על המילים "רק אחד". הפוסטלוד ממשיך לכאורה באווירת החידלון, אך יש בו גם מוטיב האהבה "כי ידעתי". לאה גולדברג ודליה רביקוביץ׳, צילומים: ויקיפדיה לאה גולדברג דוליה רביקוביץ' כפי שלא הכרתם! מאמר מאת: המוזיקולוג ד"ר אורי גולומב
RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5