shmulik

| שמואל לוי 99 בתי ונכדותיי ביום החמישי של פסח התיישבתי לתומי, בודד, כמובן, ובא לי לכתוב כמה מילים על ההרגשה הבזויה, שאני חי בה כרגע. היחסים עם בתי גלית התקררו, ואת הנכדות אינני רואה. אינני יודע למה התייחסותה של גלית השתנתה, אינני יודע מה שלומם. אני בודד, גלמוד, עצוב, דואג ומתגעגע. כשאני מוזמן לגלית לארוחת צהרים, כל ילדה תופסת כיסא ואני שולח מבטים. עכשיו תורי לשבת, מחפש מקום ליד סוף השולחן, ואוכל רק מה שקרוב ובהישג יד. כשמסיימים, כולם קמים וכל אחת לדרכה. רק אני וגלית נשארים לאסוף את הצלחות. אני מתיישב למנוחה קלה ואני בודד, כולם עסוקים בטלפונים. האבא - חלילה מלעזור. לאחרונה, לפני חודש, אותו מצב - נשאר לבד, ובהחלטה חד-משמעית אני עולה למכונית וחוזר הביתה לקריית מוצקין. טלפונים אין. מה נשמע אין. כשאני מצלצל לשאול מה שלומם, אני מקבל תשובות קצרות: אני מסיימת, צריכה לטפל בקטנה, ועוד כאלה. לא האמנתי, שאגיע למצבי הנוכחי עם בתי ושלושת בנותיה. הילדה נולדה בבוסטון אמריקה, ובשנים הללו לא 7 הקטנה בת שמה את לבה אלי, התעלמה ואפילו התרחקה, ושום הסבר לא קיבלה שאני סבא שלה, אבא של אימא. יתר הבנות רצות אלי ומחבקות אותי. כשהייתי מגיע אליהם עם מתנות, הקטנה הייתה חוטפת ראשונה ללא מילים.