shmulik

החיים על פי שמוליק | 86 שלושת השוטרים התנפלו עלי, דחפתי אותם ממני, שוב התנפלו, תפסו לי יד אחת באזיקים וחיברו את שתי הידיים ומובילים אותי למעלית. כשהגענו למגרש הכניסה לבניין ראיתי שתי ניידות ואמבולנס ואימא מוטלת בו. האשימה שבעלה הרביץ לה. הגענו לניידת. מבקשים שאכנס, אך שוטרים - דחיפות, בעיטות, 3 נלחמתי כדי לא להיכנס נגד אגרופים, אזיקים. האזיקים מכאיבים לי ואני מבקש שירפו קצת, אך לא הירפו, ונוסעים למשטרת זבולון. ולפי הוראה, קצין תורן נותן פקודה - ישר לכלא. הגענו והוכנסתי לכלא. הכלא זה סיפור אחר - זוועה וזוהמה - שינה ליד שירותים עם בור ומקלחת. עם בוא הבוקר אזקו הסוהרים ידיים ורגליים והוליכו אותנו לרכב הזינזנה למשפט. אותי זימנו למשפט בעכו. הודעתי לקצין זוטר כי יש טעות, כי אני שייך לקריית ביאליק. תשובתו: אנחנו יודעים מה לעשות. אכן טעות, הזינזנה זהו רכב כמו אוטובוס עם משטרה, בא לקחת אותי במיוחד לקריית ביאליק למשפט. הורידו אותי, ובטרם שעולים בגרם המדרגות מכניסים אותי למתקן מלא סורגים ובפנים בית כיסא, ויושבים על בטון. חיכיתי כ”כ הרבה זמן בפנים. לבסוף, הגיעו אלי ואמרו לי שאני משוחרר ללכת הביתה. לסיום הפרק הנועז, הגעתי הביתה לחיים הרגילים, היפים, הנחמדים. אימא הגיעה למצב של טיפולים כל כמה ימים. בגמר הטיפול אימא מירה מנסה ללכת הביתה. צועקת לה הרופאה: את נשארת כאן. עברו יומיים או שלושה וחזרה הביתה. בתי החולים שאימא מירה ביקרה בהם: פסיכאטריה ברמב”ם, בגהה כמה ימים ובטירה. אולי באמת עשית מעשה נבון, שעזבת את הבית