shmulik

| שמואל לוי 83 זיו הבן החורג שקרן אבוד באחד הימים, לאחר שאמו נפטרה, והוא כבר לא גר בבית, צלצל אלי זיו בהתרגשות יתרה: שמוליק, אני מדבר 18000 מהמסעדה, נמצאים אצלנו אנשי מע”מ ומבקשים שקל. נסעתי לבנק, ביקשתי את הסכום והוא לקח את הכסף לכיסו. מה עשה עם הסכום אינני יודע, היה זה לפני שלוש או ארבע שנים אם זכרוני אינו מטעני. לאחר מכן נודע לי, שהוא סולק מהמסעדה, ואנו האמנו לו שקודם בעבודה ונהייה שותף בחצי מהמסעדה, אך לא דובים ולא יער. בי נשבעתי. מי שקורא שורות אלו מתאר כמה טוב ליבי. על כל דברי מילה במילה הנני מוכן לעמוד במבחן של מכונת אמת ולהיבדק. יום אחד, במקרה ראיתי מעבר למדרכה, שזיו ואמו, אשתי לפי החוק, נכנסים לבנק הפועלים בגושן. בדיעבד נודע לי, שהלכו לסגור לי את הכסף בבנק. כשנכנסתי לתומי לבקש סכום כסף קטן, נאמר לי, שאי אפשר כי אני מוגבל. ניגשתי אל מנהל הבנק, ביקשתי לשוחח איתו לדקה, והמשפט שלו היה: הבה ותוכיח. עניתי לו: תגיד לי אם יש לי מקום בבנק הזה, או לדלג לבנק אחר. והנ”ל סידר לי מיד אפשרות למשוך כספים ללא מורא. נפרדנו יפה והודיתי לו, לאחר שסיפרתי לו על מעלליו של הבן אדם ששאב ממני אלפי שקלים על עישון סמים, פוקר והימורים, כשאמו עוזרת לו מכספי עבודתי, ואני לא שמתי לב מה קורה מתוך תמימות.