shmulik

| שמואל לוי 81 מה רצית לעשות? הסברתי, ובזה נגמר העניין. הגיע הזמן לסיים את הביקור, בתי לקחה אותי לשדה התעופה של בוסטון, משם טסתי לשדה התעופה קנדי ומשם לישראל. נכנסתי פנימה לאחר הפרידה מגלית, וקיבלתי דום לב – אני לא מבין בכתובים ובאיזה תור לעמוד. נתקפתי יאוש ענקי וחוסר אונים. פתאום, כמו משמים, אני פוגש את בתי, התעוררתי מפחדיי וכל כך שמחתי לראותה. שאלה אותי: “אבא למי אתה מחכה? כנס פה ובקש כרטיס שיחתמו לשדה תעופה קנדי”. אמרתי לה תודה גדולה ונתתי לה חיבוק של תודה והצלה. בתי מיד הסתלקה, היות שהיא עומדת במקום שאסור לחניה. שעות ונחתנו בשדה תעופה קנדי. כעת נוצרה 4- טסנו כ בעיה חדשה - לאיזה כיוון ללכת כדי להגיע לתור של בוסטון-ישראל. שדה תעופה ענקי הוא “קנדי”, והכול כתוב באנגלית. הקונקשן שלי תוך שעתיים. הזמן לרעתי. לאט- לאט שאלתי הרבה אנשים באנגלית היכן התור לעליה למטוס לישראל. הגעתי ולידי נמצאות דיילות. שאלתי היכן התור לעליה למטוס לישראל, ואמרו לי: אתה תחכה פה עד בוא המטוס, שב ותנוח. עשיתי כדבריהן, התיישבתי וחיכיתי כמו ילד טוב. לידי ישב בחור חמוד, לחצנו ידיים ושוחחנו. מסתבר, שהוא טס למקום אחר, לא כמוני. הזמן 20 דקות או 15- חולף, ואף אחד לא מגיע לתור. יש עוד כ דקות לטיסה ומסתבר שאני לא במקום הנכון. נכנסתי ללחץ אטומי ואין זמן, והדיילות כבר לא נמצאות באזור. אותו הבחור, כמלאך מהשמיים, בא אלי במיוחד להודיע שכאן התור הוחלף: בוא אראה לך, כי המצפון לא מרשה לי