shmulik

החיים על פי שמוליק | 80 לא האמנתי שהבחורה אמרה לי שמאלה ללכת. כך נראתה לי תשובתה, כשהראתה לי את שמאל שלה ואמרה רק “טייק טו דה לפט”. התחלתי להיכנס ללחץ - לא מכירים אותי, אין אנשים בסביבה ובתי לא יודעת היכן אני. החלטתי לחזור חזרה ואינני מוצא את השביל לחזור באותה הדרך. חשבתי: קדימה, אני פה מת ואף אחד לא יחלום להגיע למקום שאני נמצא בו כעת, בקיצור, אני בבעיה. הצרה מ’ ראיתי כביש 300 נ’ או 200 שאין דרך חזרה. במרחק של מוזר, שאולי שנים לא נסעו בו. לפתע מישהו צועק אליי באנגלית “היי! וואט דו יו דו היר?” ומתקרב אליי, לא יותר ולא פחות, שוטר עם ניידת, הנמצאת כרגע בכביש. הסברתי לו, שבלבלה אותי אישה, שאיבדתי את דרכי, בגלל שאמרה לי ללכת רק לכיוון שמאל ולכאן הגעתי. באנגלית הסברתי, שבאתי לבקר את בתי מישראל. מה היא עושה? עניתי שהיא לומדת להיות דוקטור למדעי המוח, ומן הסתם הגעתי ואני לא יודע היכן אני. תוך כדי שיחה עם השוטר מגיע עוד שוטר עם מכונית משטרה ושואל אם הכול בסדר, אמר לו השוטר לידי שהכול בסדר ונסע. טוב, עלה, כנס לניידת. נכנסתי, והשוטר נוהג ואינני יודע לאן, ומחשבות רבותצצותבראשי, מי יודע לאן הוא לוקחאותי, אולי לחקירה, אולי למעצר. שמתי לב שהוא נוסע לכיוון האזור של בתי ומגיע עד למדרגות הבית ואומר לי לרדת. חיבקתי את בתי, ראה השוטר שהכול נכון וכשורה, לחצתי את ידו והודיתי לו על העזרה בקשיים שעברתי בחוויה ההזויה. אגב, בארה”ב לא מחבקים שוטרים, אך אני ניגשתי אליו, וחיבקתי אותו. הוא נכנס לניידת ונסע. כעת החקירה של בתי: לאן הלכת?