shmulik

| שמואל לוי 77 ההידרדרות של אשתי מירה עברו כמה חודשים ואני יושב בביתי-מבצרי. אשתי החלה להרגיש ברע: כיצד זה כולם שואלים עליי ומבקרים אותי, כשבו בזמן לא שמים לב אליה? הכיצד זה לא מתחשבים בה? ובנוסף עוד קיבלתי מאגף השיקום צפון חונך, ביודעם שאינני יוצא החוצה. היא חשה את מעמדה הירוד והחלה לבלוע את הכדורים מהתרופות שלי, אינה קמה מהמיטה כדורים ביום, 30 או 20- וישנה רוב היום. היא הגיעה ל כדור ליום. כנראה, שאיבדה את 1 כשלפי ההוראות מותר הרצון לחיות. עברתי ימים קשים. בעצם, שנינו. למלחמה הלכתי ברוח טובה ולאחריה חזרתי בן אדם מוזר, עצוב, ללא אהבה. אני לא מתיימר לכתוב או לספר כל מה שעבר בינינו, אך מקרה אחד אספר: פתאום שמעתי צרחות, אשתי קמה והחלה להפיל את הרהיטים, להפוך כל מהשבא ליד, וגם הטלוויזיה התנפצה לרצפה. נבהלתי מהתנהגותה. הזמנתי משטרה, הם באו, ראו ולקחו אותה, אינני יודע לאן, ולמחרת חזרה. באחד הימים נפלה אשתי במקלחת. ביקשה עזרה, הוצאתי אותה, ניגבתי, התלבשה ונסענו לרמב”ם, לבדוק למה הסחרחורת והנפילה. היא נבדקה, והשאירו אותה ללילה, ואולם במחלקה הנוירולוגית לא היה מקום. חיפשו ומצאו מקום בפנימית א’ כדי לקבל זריקה, כי היה חשש לסתימה של צינור המוליך דם לחלק מהמוח. הזריקה יפה לזמן של שעות, והמחלקה הנוירולוגית שכחה אותה. בינתיים, 24