shmulik

החיים על פי שמוליק | 74 אנחנו פגועים בפנים, שקופים, לוחמים שנקלעו לזוועות, לכן אנחנו כאן. אתה סיפרת שמוח נפגע יכול להירפא. המוח שלך לא יתרפא לעולם ולא יגדלו תאים חדשים כמו שאמרת, תאי מוח לא צומחים. הסמח”ט: מה המקצוע שלך בצבא? אמרתי לו: חובש קרבי. הבנתי, אמר הסמח”ט והסתובב שמאלה לכיוון היציאה. הצנחן כל כך שמח, הפסיק לבכות והקורס כולו נרגע. היו מחיאות כפיים ואני את שלי עשיתי. לבסוף, בגמר בלי כוונה נעשיתי דוברו של הקורס. האימונים והטיפולים בווינגייט, בהרמת הדגל בבוקר, הוזמנתי אל חן ורדי מפקד הקורס והוא הושיט לי תעודת חניך מצטיין. היום התעודה מונחת על הקיר בתוך מסגרת זכוכית של צבא הגנה לישראל. אגב, הטיפול שקיבלנו היה ראוי, והצבא מלא את כל הבקשות שביקשנו. שחררו אותנו וכל אחד יצא לדרכו. נפרדנו מהחיילים בקבוצה בחיבוקים וברכות. לפני הפרידה קיבלנו הנחיות להמשך הדרך, מבריאות הנפש בתל השומר. אפיזודה קטנה הזכורה לי היטב: כיוון שאת משפחתי לא פגשתי בכלל, הזמנתי אותם לווינגייט לפגישה. למרות שלא נהוג להזמין משפחות, ביקשתי רשות והלכו לקראתי. אני זוכר את כולם. כשהגיעו התחבקנו ברוך ובחום. הבאתי את כולם לצד הצפוני, שהיה שם ספסל ועץ אקליפטוס ענקי. היה זה יום שרב והרגישו בנוח. כשהתחילו השאלות איך היה ומה עשיתי, כמובן, עניתי על כולן בתשובות. קרוב לסיום הביקור התאוששתי והסתכלתי עליהם. נדהמתי לראותם מנגבים את עיניהם ודממה שררה. כדי להרגיעם אמרתי: