shmulik

החיים על פי שמוליק | 70 מביטים הרבה החוצה, ולא ידעתי כיצד להתנהג או מדוע לשלוח מבטים החוצה. לפתע פתאום המסוק כאילו נעצר, נוטה אחורה, כמעט ונופל עד לגובה העצים. פתאום, המסוק נוסק לעננים. מסתבר, שמחבלים יורים עלינו רקטות. המסוק כאילו נופל והטילים ממשיכים ישר ומתפוצצים. חוויה כזאת מעולם לא חוויתי והפחד הוא נורא. אגב, הטיסה 4 דקות, מתוכן 24 מדאמור לנקודה הידועה לטייסים היא פעמים חוויתי את הפחד הזה. הגענו לנקודה שהיא עין טרז, בהמשך של אגם קרעון לכיוון הבירה דמשק. הורדתי את החגורים, הדלתות נסגרו והמסוק נסק, ואנוכי מסתכל היכן אני נמצא. זה איום ונורא לראות שעל יד נקודת הנחיתה חיילים הרוגים עטופים בפלסטיק לבן, בשורה, 8 שוכבים על הארץ. אגב, אותם מסיעים במשאיות לארץ. כמובן, שאין מה למהר. תוך כדי, מגיע אמבולנס מעין-טרז לאסוף אותי ואת החגורים. העמסנו ועליתי אחורה, יושב ומתבונן. לתומי שאלתי את הנהג של האמבולנס לאן נוסעים. האמבולנס נסע על הקרקע בין שיחים ועצים. גיליתי שהנהג לא מתייחס אליי. למה אתה לא עונה לי? והוא ענה: שתוק לפני שאני שובר לך את הפרצוף, שתוק. בדיעבד הבנתי, שחלילה איזה מחבל ממתין לנו. הנהג צדק בפחד מפני מחבלים, בנסיעה עד לתאג”ד הנמצא בא-נעמה. החובשים המחכים לחגור והרופא ניגשו בינתיים לנגמ”ש עם קמב”ץ, קיבלנו תידרוך והתחלנו לנוע לכיוון העיירה “מנצוריה”, שם מתנהל קרב נגד הסורים - יריות, הפגזות, רעמים, בומים, האדמה רועדת. מטר, והרעש בא 1250 אנו נמצאים עתה על ההר בגובה של מהרבה פיצוצים, יריות, הפגזות, פצועים והרוגים מחיילינו. מתרגלים לאט לאט לפצועים, בצורות שונות של פצעי