shmulik

| שמואל לוי 67 לשוחח, אלא המבטים רק למים. הכנו יציאה והזמנו את ההורים לקייטנה להתרשם ולראות את המקום. הקייטנה התנהלה תמיד בקיבוץ משמר הנגב, והנה אפיזודה קטנה: בזמן שהות בקייטנה באו אליי שתי בנות ונצמדו אלי בכל יום. ניסיתי לבקש מהן לגשת לקבוצה והן סרבו. ילדה שנים בערך, אילמת אך מבינה תנועות שפתיים, 7 בת בעלת שיערות בלונדיניות ויפה. אגב, היום היא דוקטור, אבא שלה סיפר לי בשמחה. הילדה השנייה קרובה יותר אלי, ביקשתי שתלך לקבוצה וסירבה. הושבתי אותה על אלונקה הדומה למיטה, ובעצמה נשכבה, כאילו עייפה, חשבתי. כתבתי פתק, ולפני לכתה הביתה ביקשתי שתיתן להורים. הילדה הפסיקה לבוא לקייטנה. שאלתי את אבא שלה, ואמר לי שהלכו לבית חולים, השכיבו אותה ומיד גילו שיש לה דלקת קרום המוח, אך היא הבריאה והכול הסתדר לטובה. ההורים הודו לי מאוד, על התנהגותי עם הילדה, ושכנראה הצלתי את בריאותה. אגב, ניהול קייטנה מחייב אחריות, על כל המשתמע מכך, וזה כולל הבטחת בטיחות, בריכה, הסעות הביתה של מאות ילדים מכל הגילאים, באוטובוסים, כשבכל אוטובוס מדריכה צמודה שדואגת לילדים, שיחצו את הכביש באחריותה, שירותים נקיים, והתנהגות נבונה לכל ילד כדי להבין מה רצונו, לראיין מורות לקבלת קבוצות מתאימות שנים. באחד הימים פגשתי 11 שנים ועד 4.5 בגילאים מגיל את האבא של הילדה האילמת. מה שלומה? שאלתי. הוא חייך, שמח וחיבק אותי: שמוליק, היא היום ד”ר. פשוט התחבקנו.