shmulik

החיים על פי שמוליק | 6 אני מעלה כאן זיכרונות של שנים קשות שעברו עלינו. בתקופת האוטונומיה הבריטית, בתקופת הצנע. האימה שעברה על המדינה הצעירה, מארצות ערביות סביבנו שמנו אלף תושבים. השבח לאל, 850 מיליונים, ובישראל רק שעמדנו איתנים והתגברנו. כאחיך הקטן מכולם, נולדתי בתקופת הצנע, תקופת ילדות קשה. הייתה הדאגה לשני אחיי היקרים דורצ’ה וחיים, שגויסו לצבא הבריטי ונשלחו לאיטליה, להילחם נגד הוורמכט הגרמנים ב”מונטו קזינו”. הדאגה ליעקב, בן דודנו, כמו אח אהוב, שנלחם בארץ יוון, נפל בשבי, הובל לגרמניה והוכנס לסטלאג. זוכרים את אבא אשר דאג לפרנסה, לאוכל, לביגוד. בל נשכח את אימא הנפלאה, שחיה את רוב שנותיה בבית בדאגה לניקיון, לבישול בפתיליה על נפט, ובאור של עששית ונרות, כל הכבוד. בל נשכח את רפי האהוב (היה זמר ורקדן), שכנער עבד לפרנסת הבית, נשמתו עדן (אמן). זוכר אני ולא אשכח לעולם, את תקופת הצנע שבה נולדתי, ואת אחותי הבוגרת ממני, שהייתה מכינה לי לארוחת צהריים פרוסת לחם עם שמן וגלד בצל. בתקופת הלימודים למדנו כמעט ללא ספרי לימוד. הבה ונזכור את אבא: בזמנו מצא עבודה לפרנסה כשומר בפרדסים. בשבתות הלכנו ברגל לבקרו, בערך כשישה או שבעה ק”מ, לבושים נקי, וכל זה כדי להביא לו אוכל שאימא שמה בשקית. לקראת צאתה של האוטונומיה הבריטית, האחים שבאיטליה ויעקב בסטלאג בגרמניה, חזרו בשלום הביתה. זוכרת, זהבה, כיצד חיכינו מול תחנה מרכזית של חברת דן, בהמשך רחוב בר-כוכבא, ישבנו תחת עץ אקליפטוס ענקי בתקווה שנראה אותם