shmulik

| שמואל לוי 41 הלם קרב הוראה חדשה - עוזבים את דאמור וחוזרים לארץ למחנה דוד, ושם נקבל שחרור הביתה. ניגש אלי מפקד התאג”ד וביקש ממני לעלות על אמבולנס ולנהוג, עקב חוסר נהג. ישנה פקודה, שכדי לנהוג אמבולנס חייבים רישיון נהיגה למשאית. למזלי, אני נהג אוטובוס באגד, לא הייתה ברירה והסכמתי. כעבור מס’ שעות הגענו למחנה להשתחרר. החזרנו ציודים, החלפנו בגדים לאזרחות. ברם, חשתי כאבים בעין, באוזן, ולפני לכתי הביתה ניגשתי לרופאה במרפאה. מבלי שים לב לחיילים חולים המחכים בתור, פתחתי את הדלת וביקשתי מהרופאה טיפות עיניים. הרופאה הבחינה בי ושאלה אותי אם אני הגעתי זה עתה מלבנון. עניתי כן, והתשובה שלה אלי הייתה רצינית: אתה לא צריך טיפות, אתה צריך בית חולים. כששמעתי בית חולים סגרתי את הדלת בטריקה וכיווני הביתה. אני בדרכי, והרופאה עזבה את המרפאה ורדפה אחריי. אני רצתי וגם הרופאה רצה. באקראי עבר לידי קצין, והיא ביקשה ממנו לתפוס את החייל (אותי). שניהם, הרופאה והקצין, לקחו אותי לפסיכיאטר של המחנה, אצלו נשאלתי היכן הייתי, מאין הגעתי ולאן אני בורח. לפתע, נלחצתי כל כך. הסברתי היכן נלחמתי, לאחר שהממונים עלינו למדו כיצד הגענו למצב של טיפול אישי למשל, שאלו שאלות וכתבו וסימנו