shmulik

| שמואל לוי 35 גוף כמו בלוק קרח, קפאתי על מקומי, והנגמ”ש הצליח לעבור בכברת דרך קטנה והגענו לתאג”ד. ירדתי והלכתי אל החבר’ה. באמת, החיילים שמחו לראות אותי שלם ובריא ושלא הובאתי בחלקים. הרופא הקרבי, שמו מולא, קרדיולוג במקצועו, שאל כיצד אני מרגיש, ואמרתי לו שהעין כואבת. הסתכל ואמר שאין כלום. והאוזן נורא כואבת. הסתכל ואמר שאין כלום (כנראה האנדורפינים מנעו כאבים). עכשיו, גש מהר וטפל בפצועים. לא קיבלתי מים, לא אכלתי, לא נחתי, לא שכבתי. רק טיפלתי. האדמה געשה, רעמים ללא הפסק, והחובשים מטפלים והפצועים מתים. פצועים צועקים. ובכלל, פצועי מלחמה אלה הפצועים החמורים שבתבל, אין טעם לתאר אותם. וכעת, עם הטיפולים בפצועים התחלתי להרגיש רע. האדמה גועשת ורועדת וכל בום נעצר לי בחזה. בינתיים, חבר טוב מסניף אגד ב”ש הביא לי מים, עגבנייה, מלפפון ודובדבנים. אכלתי ביעף, והרופא ביקש ממני 10 לעזוב הכול, שאלך ליד העץ לתפוס צל ואנוח. כל דקות ניגש אלי הרופא ושאל אם אני מרגיש טוב. אמרתי כן. פחד, שמא אני עם התקף לב. ואם כן, טיסה מהירה עם המסוק המטיס פצועים וגם אותי לרמב”ם. הרופא הלך, ולפתע עבר פלנגי עם בקבוק ארק סחלאווי. דְרִינְק” וגמרתי חצי בקבוק. ּ ביקשתי ממנו “גִיב מִי סַם טו השתכרתי, קמתי, לקחתי מקל שהיה לידי והתחלתי לנצח על הפיצוצים והבומים והיריות והמטוסים. החיילים החלו