shmulik

החיים על פי שמוליק | 34 לראשיהם. הסירחון נוראי, עזבתי אותם וזחלתי אחורה. רואים את נפילתם של הפגזים ממש לידנו, ובעודי מחפש מ’ ממני. חרדה אחזה בי וחוויתי 1/2 , מחסה, לידי נופל טיל את המוות. לרגע ביקשתי בתחנונים ממנו לא להתפוצץ, ואז נשמעו קולות מתוך הטיל לכיוון המרעום ופתאום שמעתי בום. אוזני נקרעו בעור התוף ועפתי משם באיבוד הכרה. אגב, הקמב”ץ נתן הוראה לברוח מהמקום ברגל לתאג”ד, אבל אני לא שמעתי, כי חיפשתי מחסה והרעש איום. זאת נודע לי בדיעבד מהחובשים: שאני בטח הרוג, לא ברור לנו, מהפחד ברחנו. המפקד הזמין נגמ”ש ואמר לנהג: סע לאזור בבחמידון ותביא לי ראש, יד רגל, נעל, כובע, משהו או שלם. אנחנו לא עוזבים פצועים או הרוגים בשטח. מטר ממני 7 כשאיבדתי את ההכרה, התגלה לי אור לבן בגובה לשמים, נגלה אבא, שנפטר לפני הרבה שנים, והוא קורא לי: שמוליק בוא אליי, בוא אליי, כמה פעמים. כשהתעוררתי, קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הסורים צפונה, ופתאום מגיח הנגמ”ש שמצא אותי, ניגש וביקש שאעלה למעלה ואני חשתי את עצמי כמו זומבי מהלך. עליתי, היות שלא ידעתי מי ומה אני ומה אכפת לי מעצמי, והנגמ”ש מסתובב וחוזר דרומה, אבל בדרך אחרת. מקום לנגמ”ש כמעט אין, השביל צר, החלקה קטנה ואנו נופלים מטר. בינתיים חזרה אליי הכרתי, ובמבט קדימה רואות 1,250 עיני שאין מעבר ומשמאל תהום. אני תופס את הנגמ”ש חזק, במקרה והוא יחליק תהומה. בטוחני שהוא מדרדר, ואם כן, אני אקפוץ לפני הנפילה. איך שאני עומד לקפוץ, קיבלתי