shmulik

החיים על פי שמוליק | 30 השעה קרובה לאור השחר. התמקמנו בצד הכביש כדי לנוח, בטרם נגיע לנקודה של בית בן שתי קומות וחצר שניפגע, עם חומה ושער כניסה. בדאמור שמעתי קול של מסוק מרחוק, אשר מתקרב אלינו. המסוק נחת על הכביש ואנחנו, החיילים עם החגור, הרובה ותרמילי רופא, עלינו עליו. הדלת נסגרה והמסוק עולה, מגיע לגובה שלושה או ארבעה מטר, המסוק כאילו נופל, שוב מנסה להמריא, עולה ויורד, פותחים את הדלת, מפקד התאג”ד נותן לי מכה ברגל ואומר לי לרדת והורידו גם את החגורים והתרמיל. נסגרה הדלת והמסוק ממריא לשמים ונעלם. לא נאמר לי כלום, אז הלכתי לישון. אוזניי שומעות שוב מסוק מתקרב אלינו, נוחת על הכביש ומחפשים אותי. קשה לשמוע בגלל הרוטור. גילו אותי והביאו אותי למסוק, עליתי עליו והעלו את החגורים. הדלת נסגרה. לפני הטיסה חייל דתי נתן לי ביד ספר תהילים קטן, השמור אצלי בכיס עד היום. המסוק התחיל לנסוק ועלה לגובה העננים. הוראת הטיסה הייתה להגיע לגזרה המרכזית, שהחלה במלחמה עם גדודי קומנדו מהגבול 3 הקומנדו הסורי. אסד הנשיא החזיר הטורקי, כדי להדוף אותנו מלהגיע לכביש ביירות-דמשק. דק’. האמת, שהתרגשתי 25 כל הטיסה אמורה להימשך ואמרתי לעצמי שאראה את לבנון ממעוף הציפור, את הנוף היפה עם הרים עגולים ענקיים, סלעים וירק. אגב, תאג”ד מחלקות, כאשר 4 (תחנת איסוף גדודי בהיטס) בנויה עם חובשים ורופא. אני יושב במסוק מאחור ללא 6 בכל אחת אלחוט ורוטור מטרטר לי את הנשמה. שמתי לב לטייסים: החובש והרופא המוטס רציניים + הם נראו רציניים למדי