shmulik

החיים על פי שמוליק | 24 אב”כ. המפקד ביקשני שאלך לאפסנאי לקבל כל מה שנחוץ לתרגיל תקיפת אב”כ. ניגשתי לאפסניה וביקשתי בגדים. לבשתי אותם, ומסיכת אב”כ שקיבלתי, בדקתי אותה ואינה כשירה. ביקשתי החלפה, ונאמר לי שזו האחרונה. אין לי! הצטרפתי אל כולם בתרגיל. הוליכו אותנו לאזור נמוך, והמפקדים הבודקים עומדים על הגבעה, כדי לא לקבל מהתקפה חומר כימי לנשימה. פתאום מופיע קומנדקר, מתניע מנוע קטן המפזר עשן לבן, גז דמעות. כולם ברחו, נסו מהגזים, ואני לא יכולתי לזוז. השתחררה המסכה, ניסיתי להוריד אותה, אך הבגד מסרבל, הגומי נתפס, ובגלל כל זה ,2- ביחד הפסקתי לנשום בכלל. הפה והאף נאטמו לי, וזה כ דקות אינני נושם, נופל על הארץ ומצפה למוות ממחנק. 3 הקמב”ץ גילה שחייל שוכב על הארץ, הפסיק את התרגיל, הגיע אלי במהירות הבזק וגילה מה קורה איתי, משחרר לי את הסתימות, מרים אותי בתפיסת פצוע, ומרחיק אותי מהעשן, שעוד השאיר ריח וסכנה. הקמב”ץ הציל אותי ממוות. אגב, דקה או דקה וחצי, אבל 3/4 בקושי יש אפשרות שלא לנשום דקות... איבדתי את ההכרה. כיצד התעוררתי, לא ידוע 4 או 3 לי עד עצם היום הזה. יום קודם שדה מוקשים, ביום השני התקפת אב”כ, בגדודי נעשיתי ידוען. שאלו אותי, איך יצאתי במזל מהמוקשים והחנק של תרגיל האב”כ. אף פעם לא אוכל לשכוח את המילואים הללו: פחד בלילה, קור עז, מוקשים, שריפה באמבולנס, כיבוי, למחרת אימון אב”כ, מסיכה קרועה, מצב חנק למוות, קור עז ורעב. עליי לומר, שאין בליבי טינה כלפי הצבא, אולי אכזבה.